פרק יב - 'פרדוקס החתול של שרדינגר' ושכבות המציאות
החתול של שרדינגר הוא לא רק פרדוקס - הוא גם הצצה לטבע העמוק יותר של הקיום, שבו המציאות מעוצבת לא על ידי אמת אחת, אלא על ידי רשת אפשרויות מתרחבת, כל אחת מחכה למתבונן שלה שיביא אותו אל המוקד.
יהושע אבירם
הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרדינגר הידוע בזכות הניסוי המפורסם שלו במכניקת הקוואנטים – 'החתול של שרדינגר'.
הניסוי נועד להמחיש את האבסורדיות והמוזרות שבמכניקה הקוואנטית ואת החישובים ההסתברותיים הנדרשים לתיאור מצבים קוואנטים. הרעיון של חלקיק שנמצא בשני מצבים במקביל, על אף שהוא אפשרי מבחינת מכניקת הקוונטים, הוא רעיון שלדעת שרדינגר לא נתפס כה בקלות במערכות גדולות, כמו למשל... חתולים.
פותחים את הקופסא:
אני עומד מול קופסה אטומה בפנים, גורלו של חתול תלוי על כף המאזניים, מסתבך עם מנגנון קוונטי שיש לו סיכוי של 50% לשחרור רעל. עד שאפתח אותו, החתול קיים בסופרפוזיציה - גם חי וגם מת, מקודד בו זמנית במציאות הקוונטית.
אני מרים את המכסה ורואה את החתול שהוא מת. מבחינתי, התפקוד של הגל קרס, ואין עמימות - החתול אינו בשתי פוזיציות; הוא רק באחת. התצפית שלי התגבשה לתוצאה אחת, לכאורה מחקה את האפשרות האחרת.
קופסה גדולה יותר וצופה גבוה יותר:
אבל מה אם אני, יחד עם החתול והקופסה שלו, בתוך קופסה שנייה וגדולה יותר? עכשיו, מנקודת מבט של צופה עליון חיצוני, גם אני בסופרפוזיציה. הצופה העליון הזה עדיין לא יודע אם ראיתי את החתול חי או מת. בשבילם, שתי המציאויות עדיין קיימות - אחת שבה אני מתבונן בחתול מת, ואחרת שבה אני רואה חתול חי.
מנקודת תצפיתם, החתול עדיין חי וגם מת, וגם אני בסופרפוזיציה קוונטית של שני עצמי: אחד מתאבל על החתול, אחד הקלה ששרד. החוויה שלי עם המוות של החתול היא לא האמת המוחלטת - רק מבחר מקומי של מציאות ממסגרת ההתייחסות שלי.
הרב יקום והתמדה של האפשרויות:
זה חושף משמעות עמוקה: חיי החתול עדיין קיימים איפשהו. בזמן שגירסה אחת שלי רואה חתול מת, גרסה אחרת קיימת בתוצאה מקבילה שבה החתול חי. כל רגע של התבוננות אינו מוחק אפשרויות אלא רק מסניף אותן בתוך המידע הקוונטי המקודד ביקום.
בהולוגרפיה של מידע קוונטי (QIH), כל המצבים האפשריים מאוחסנים הולוגרפית בסינגולריות (סינגולריות - תעתיק עברי ל-- Singularity היא תהליך, נקודה בזמן או גבול דמיוני שבהם הגידול (או הקיטון) הכמותי הופך לאיכות חדשה ושונה, שלכאורה איננה נגזרת מתוך סך כל הפרטים שייצרו אותה), מוקרנים על המציאות כאפשרויות סבוכות. קריסת פונקציית הגל היא יחסית - תלוי מי מתבונן ובאיזה רמה. בזמן שאני רואה את החתול כמת לחלוטין, צופה חיצוני, קיים בקנה מידה רחב יותר, עדיין רואה את המערכת לא פתורה. זה אומר שהחתול גם מת וגם חי עד שהצופה הזה יבצע את המדידה שלו.
מציאות כשטיח קיר קוונטי:
אם נרחיב את ההיגיון הזה כלפי חוץ, נראה שהמציאות עצמה מובנית בשכבות של התבוננות, כל אחד מקנן במסגרת קוונטית גדולה יותר. אף נקודת מבט אחת לא מוחקת את התוצאות החלופיות; הן ממשיכות כטביעות הולוגרפיות במולטי-יקום.
החתול של שרדינגר הוא לא רק פרדוקס - הוא גם הצצה לטבע העמוק יותר של הקיום, שבו המציאות מעוצבת לא על ידי אמת אחת, אלא על ידי רשת אפשרויות מתרחבת, כל אחת מחכה למתבונן שלה שיביא אותו אל המוקד.
מה זה אומר על מציאות חיינו? האם מה שאנחנו רואים זה מה שזה באמת?
האם היא מוחלטת וודאית או יחסית לנקודת המבט שלנו?
