האם אתה לכוד בתוך המוח שלך? מהי תודעה?

האם אתה לכוד בתוך המוח שלך? מהי תודעה?

האתגר

לאחר מחקר ואיסוף המידע הרלוונטי, אני מציג אותו במאמר זה. אך חשוב לציין כי זהו שבריר זעיר מתוך מילה מורכבת כמו: "אמת".
ג'לאל א-דין רומי, משורר מוסלמי מהמאה ה-13, אמר: "האמת הייתה מראה בידי אלוקים. היא נפלה והתנפצה לרסיסים. כל אחד לקח רסיס, הביט בו וחשב שיש בידו את האמת.". אם יש ציטוט אחד שמסכם את כל ההבדלים, הסכסוכים ואי-ההבנות שלנו – זה עשוי להיות זה.

בהשראת דבריו, אני מזמין אותך – או יותר נכון, מאתגר אותך – לקרוא מאמר זה עד סופו. לאחר הרהור עמוק והתייעצות עם שיפוט התודעה הפנימית שלך, אנסה לאסוף את רסיסי האמת המפוזרים.

הצעד הראשון

מאז שחר האנושות, שאלה אחת עיקשת מהדהדת במערות, במקדשים ובמעבדות: מהי תודעה ? רבים חשים בה, חווים אותה, אך מעטים מעזים להגדירה. ואלה שניסו, נקלעו למעגל אשליות – כאילו התודעה עצמה לועגת לאינטלקט שלנו.

כי תודעה אינה רק מושג. היא מה שאתה חי כרגע: התחושה של להיות אתה, כאן ועכשיו. הלחישה המלווה כל מחשבה. הצופה השקט שמביט מאחורי עיניך. ללא ז'רגון טכני, זו היכולת לתפוס את העולם ולהכיר בעצמנו כישות נפרדת ממנו. זו מה שגורם לנו להביט לשמים ולתהות "מי אני"? אך כשאנו מנסים ללכוד אותה במילים, היא מתחמקת.
פילוסופים הקיפו אותה בטיעונים במשך אלפי שנים. מדענים רדפו אותה בעזרת מכשירים. ועדיין, היא נותרה תעלומה פראית. תודעה ואינטליגנציה קשורות אך לא זהות: אינטליגנציה פותרת בעיות; תודעה יודעת שיש בעיה לפתור. הבחנה עדינה אך עמוקה.

מאין מגיעה היכולת המוזרה הזו? המדע מציע שתודעה לא צצה בבת אחת, אלא נבטה בהדרגה, כמו צמח הבוקע מסדקי הזמן. לא ניצוץ פתאומי, אלא שחר איטי – תוצאה של מיליוני מיקרו-אבולוציות לאורך מאות מיליוני שנים. כך, התודעה האנושית – כה מורכבת, כה מעודנת – היא רק פסגת גרם מדרגות עצום, שנבנה בסבלנות היקום.
אך אז עולה השאלה הגדולה: מה היה הצעד הראשון? הרגע הפְּרִימוֹרְדְּיָאלִי (ראשיתי, בראשיתי, קדמוני.) שבין הדומם למודע, ולו במעט. כדי לגלותו, עלינו לא רק לצפות – אלא לזכור. לזכור עם הזיכרון של הקוסמוס. כי אולי במקור התודעה טמון מקור מהותנו האמיתית.

מהדממה למודעות

כדי להבין כיצד תודעה צמחה מהדממה הקוסמית, לא די להביט בהווה. עלינו לחזור אחורה, לימים שהיקום היה עיוור וחירש – ימים שבהם קיום פשוט היה, ללא מישהו שיחווה אותו.

דמיינו אבן: חסרת תנועה, לא מודעת לזמן, לאור, לחום. האם היא חיה? לא. האם היא מודעת? רבים יגידו שלא. אך קולות עתיקים ומודרניים לוחשים ספק מטריד: מה אם גם באבן חבוי ניצוץ תודעה?

תיאוריית הפנפסיכיזם (פרספקטיבה פילוסופית הגורסת שהתודעה או הנפש הם היבט בסיסי של היקום) טוענת שלכל דבר, באמת כל דבר, יש דרגה מינימלית של תודעה. לא מוח או רגשות, אלא סוג של תפיסה פרימורדיאלית החבויה במארג המציאות. חזון עתיק שצף מחדש כשהמדע מתחיל להודות שלא הכל ניתן להסבר פיזי גרידא.

אם נחפש ביטוי מוחשי יותר, נידרש לפנות אל החיים. כי עם החיים משהו משתנה: יצור חי אינו רק קיים – הוא פועל, נע, מגן על עצמו, מתרבה. לשם כך, הוא זקוק לרגישות מסוימת – ל"קדם-תודעה".

חשבו על טריקופלה אדהרנס – יצור פשוט ללא מוח, עיניים או עצבים. הוא נע בסביבתו באקראי, אך כשהוא מזהה מזון, תנועתו מאטה. זו אינדיקציה ראשונה: התנהגות שאינה מכנית בלבד, אלא צורת רגישות. מערכת שלא רק פועלת – אלא מגיבה לסביבה באופן התורם להישרדותה.

אך תודעה, כפי שאנו מבינים אותה, דורשת יותר מתגובה. היא דורשת כוונה. וזו מופיעה כשבעלי חיים מפסיקים לנוע באקראי ומתחילים לנוע במטרה. כאן נכנסת דוגציה טיגרינה – תולעת זעירה עם "פנים" ייחודיות. היא אינה רק מגיבה לסביבה, אלא מחליטה בהתאם למצבה הפנימי: כשהיא שבעה, היא נשארת במקום; כשהיא רעבה, היא מחפשת מזון. היא משתמשת בחיישנים כימיים בראשה כדי לעקוב אחר ריח מזון. היא לא רק מגיבה – היא בוחרת. ובבחירתה, נפתחת דלת חדשה בהיסטוריית התודעה: העולם החיצוני והפנימי מתחילים "לשוחח", ושיחה זו היא זרעו של העצמי.

מאינסטינקט לכוונה

התולעת הבוחרת לנוע לפי רעב הייתה רק התעוררות עדינה. אך עד מהרה החיים קפצו קפיצה ענקית – בצורת ראייה.
לראות אינו רק לזהות אור. זה לזהות, לדעת שמשהו קיים עוד לפני שנגענו בו או הרחנו אותו. הראייה הייתה המהפכה הגדולה: בפעם הראשונה, יצורים יכלו לתפוס את העולם ממרחק. עם זאת, הם יכלו לתכנן, לצפות, לדמיין. התודעה, שהייתה עד אז תגובה ודחף, הפכה לתפיסת מרחב.

בעל חיים לא הגיב עוד רק לדברים מיידיים. הוא הבין היכן הוא נמצא, לאן הוא הולך, ומה מאיים עליו. העיניים הפכו לשערים לא רק לעולם החיצון – אלא לבניית עולם פנימי: השתקפות סובייקטיבית של המציאות, ייצוג מנטלי שנשאר גם כשהאובייקט נעלם מהעין.

דמיינו בעל חיים שרואה מזון דרך עיניו, חושק בו, ונע לעברו. אך מה קורה כשהמזון נעלם מאחורי מכשול? כאן מתרחש קפיצה מדהימה נוספת: זיכרון. היכולת להחזיק תמונה וכוונה בפנים. המזון כבר לא צריך להיות פיזית נוכח – הוא חי כעת במחשבה. עם הזיכרון מגיעה רציפות: אנו לא עוד שברי רגעים, אלא קו המחבר עבר, הווה ועתיד שמתעורר.

זו מוליד את מה שבני אדם מכנים קביעות אובייקט: ההבנה שמשהו ממשיך להתקיים גם כשאינו נראה. יכולת זו מתפתחת אצל תינוקות בגיל 8 חודשים, אך אנחנו לא לבד: גם ציפורים מחזיקות בה. אפרוחים מראים סימני הבנה שהעולם לא נעלם כשהם לא רואים אותו.
וזה עצום. כי עם זיכרון מגיעה ציפייה - ולצפות משמעו לחיות בזמן. התודעה חדלה להיות מנורה המאירה את ההווה; היא הופכת למגדלור המאיר לעבר העתיד. בעלי חיים מתחילים להחליט לא רק לפי העכשיו – אלא גם לפי מה שעוד יבוא.

זה פותח את הדלת לשליטה עצמית, תכנון, ואפילו הקרבה זמנית לתגמול גדול יותר בעתיד. עם זאת, התודעה הופכת מעודנת יותר, אנושית יותר. מבלי להבין, המעשה הפשוט של להמתין למשהו טוב יותר, הופך לביטוי של תבונה.

המחשבה הראשונה

בפרק הקודם השארנו את התודעה מציצה אל העתיד. כעת נצא אל השמיים, שם שוכן אחד היצורים המסתוריים בממלכת החיות: העורבני המערבי.
ציפור זו לא רק מסתירה מזון לעתיד – היא מודעת לכך שאחרים עשויים לצפות בה. אם היא חושדת שמישהו ראה אותה מחביאה את אוצרה, היא תחפור אותו ותחביא אותו מחדש. מה זה אומר? שהיצור הקטן הזה לא רק פועל – הוא חושב על מה שאחרים חושבים.

זו אחת הקפיצות הגדולות בהיסטוריית התודעה: תיאוריית התודעה –  היכולת להכניס עצמנו לנעליו של אחר. להבין שלא כולם רואים, מרגישים או רוצים אותו הדבר. עם זאת מופיעה אמפתיה, וגם מרמה. כי אם אני יכול לדמיין איך אתה חושב – אני יכול לעזור לך או לרמותך.

כדי להכיל מורכבות זו, הטבע יצר את הכלי החזק ביותר שלו: שפה. מילים אינן רק צלילים. הן סמלים המאפשרים לחלוק מחשבות, רגשות, חלומות, השערות. הן בונות עולמות שאינם קיימים וזוכרים עולמות שחלפו. עם השפה, התודעה עוברת טרנספורמציה רדיקלית: בפעם הראשונה, היא חושבת על עצמה.

כעת אנו יכולים לשאול: "מי אני? מדוע אני קיים? מה נמצא מעבר למה שאני רואה?" ופתאום אנו כותבים ספרים, בונים מקדשים, מדמיינים אלים, חוקרים את הקוסמוס – כל זאת מונע על ידי להבה שאולי החלה ברצון.
התיאוריה המקובלת גורסת שתודעה נולדה ככלי הישרדות: מנגנון ליצור נייד למציאת מזון. אלה שלא יכלו לצפות, לדמיין או לזכור – נכחדו. אלה שיכלו – שרדו. וכך, דור אחר דור, הדחף הבסיסי הזה עיצב את מה שאנו מכנים היום "הנפש".

פרדוקסלי, לא? התודעה – אותה אבן חן המאפשרת לנו לאהוב, ליצור אמנות, לחלום על גלקסיות – אולי נוצרה פשוט כי מישהו היה רעב. אך בתוך הרעב הפרימורדיאלי הזה היה גם כמיהה: הרצון לחיות. ואולי, רק אולי, ניצוץ החיים הזה הוא התודעה עצמה.

מי שואל את השאלה?

הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס אמר: "אנו לא הדברים שקורים לנו, אלא התודעה הצופה בהם." במשך אלפי שנים חשדה האנושות שמאחורי כל חוויה מסתתר צופה שקט ובלתי משתנה. למרות שהמילים השתנו – נשמה, נפש, רוח, צופה – המסתורין נותר.

בעידן המודרני, מדענים ניסו לחקור תופעה חמקמקה זו דרך העולם הפיזי. דייוויד צ'למרס, פילוסוף הנפש, כינה זאת: "הבעיה הקשה של התודעה". מדוע אנו חווים דבר כלשהו? מדוע קיים עצמי שמרגיש, אם המוח פשוט מעבד מידע? המדע מסביר כיצד העין קולטת אור או המוח מגיב לכאב – אך לא מדוע מישהו מרגיש את האור או הכאב.

רוג'ר פנרוז, פיזיקאי חתן פרס נובל, מאמין שתודעה אינה ניתנת להסבר באמצעות מכניקת מוח קלאסית. לצד הרופא סטיוארט האמרוף, הוא הציע תיאוריה הנשמעת כמדע בדיוני אך מבוססת על פיזיקה רצינית: התודעה נובעת מתהליכים קוונטיים במיקרוטובולים של נוירונים. לפי תפיסה זו, התודעה אינה רק מגיבה לעולם – היא מחוברת למארג היקום עצמו.

מנקודת מבט אחרת, דיפאק צ'ופרה טוען שתודעה לא רק קודמת לחומר – היא יוצרת אותו. עבורו, היקום אינו תאונה מכנית, אלא משחק דינמי של מידע, אנרגיה ומודעות. המציאות, הוא אומר, היא השלכה של תודעה.
רעיונות אלה, שנויים במחלוקת אך מעוררי מחשבה, מעלים שאלה עמוקה: מה אם תודעה אינה תוצאה של היקום – אלא סיבתו?

אפיקטטוס ראה בתודעה את המרחב השקט בין מחשבה לזמן. המציאות האמיתית אינה בעבר או בעתיד – אלא בהווה הנצחי. רק בדממת הנפש ובשהייה מלאה ב"עכשיו" מתגלה העצמי האמיתי. אז אתה מבין: אתה לא צופה בחיים – אתה החיים עצמם, צופים דרכך דרך הדממה.

אפילו קרל יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, ראה בתודעה יותר מתפקוד מוחי. עבורו, התודעה האישית מחוברת ללא-מודע קולקטיבי – שדה חסר זמן של משמעות החוצה את האישי. כך, מסטואיות עתיקה ועד פיזיקה קוונטית, התודעה מתגלה לא רק כתפקוד מוחי – אלא כעקרון אוניברסלי: האוקיינוס העצום שבו צפות איי המחשבה הזעירים שלנו.
והשאלה אינה עוד "מהי תודעה?" אלא "מי שואל את השאלה? ". אולי איננו גופים המייצרים תודעה – אלא תודעה החולמת לרגע שהיא גוף.

בדיוק כמוך

אנו חיים כפי שמה שאנו תופסים הוא אמיתי – כאילו מה שאנו רואים, נוגעים ושומעים, חושף את האמת האובייקטיבית של העולם. אך מה אם זה לא כך? מאז ימי הפילוסופיה הראשונים, הוגים נאבקים בשאלה מטרידה: האם אנו חווים את העולם כפי שהוא באמת – או רק כפי שמוחנו מאפשר לנו?

דמיינו: מוחכם כלוא בתוך תיבה אפלה – הגולגולת. אין לו מגע ישיר עם אור, קול או העולם החיצון. כל מה שהוא יודע מגיע מדחפים חשמליים שנשלחים מחושיכם. הוא לעולם לא נוגע במציאות ישירות – רק מפרש אותות. זו הבעיה המכונה: 'הסקת גרירה הפוכה': אתה מקבל תוצאה וחייב לנחש את הסיבה.

אם תשמעו קול נפץ – האם זה ירייה, דלת נטרקת או רעם? מוחכם לא יודע. הוא רק חש ברטט – ולכן מנחש. על מה מבוסס הניחוש? על זיכרון. ניסיון העבר. והוא עושה זאת במהירות, כמעט אוטומטית.
באופן מדהים, המוח לא רק בונה מודל של העולם – אלא גם מודל של גופכם בתוך העולם. זה מוביל ליכולת יוצאת דופן נוספת: 'קטגוריזציה'. בפסיכולוגיה, קטגוריזציה היא קיבוץ חוויות דומות כדי לחזות את העתיד. אם תראו פרי עגול ופריך, תקראו לו "תפוח". אך המוח הולך רחוק יותר: הוא מקבל הסקה לפי תיפקוד. תפוחים אלה טובים לאפייה; אלה לא.

כאן קורה דבר מדהים עוד יותר: בני אדם לא רק מארגנים עצמים טבעיים – אלא יוצרים מציאויות שלמות המבוססות על הסכמים משותפים. זו מציאות חברתית. חישבו על כסף: פיסת נייר חסרת ערך פנימי, המקבלת כוח עצום כי אנו מאמינים בתפקודה. או גבולות: קווים בלתי נראים המחלקים טריטוריות ומגדירים אנשים כ"אזרחים" או "זרים".
אפילו רגשותינו מעוצבים על ידי מציאות משותפת זו. הבעת כעס, גבות מכווצות – מקבלות משמעות כי הסכמנו על כך בתרבות מסוימת.

אם כך, אם המוח חי בחשכה – אם מה שאנו מכנים "אמיתי" הוא בחלקו יצירה פנימית – האם אנחנו לכודים בתיבה זו? לא לגמרי. כי המוח לא רק חוזה – הוא מדמיין. הוא יכול לקחת רסיסי עבר ולחברם לצורות שלא התקיימו מעולם. זהו דמיון –  כוחנו הגדול ולעתים הכלא שלנו העמוק.
הדמיון מאפשר לנו לחלום, ליצור, להתקדם. אך הוא גם יכול להרחיקנו מההווה. המפתח אולי טמון באיזון בין העולם שאנו קולטים לעולם שאנו יוצרים – ובין שניהם, הצופה השקט.

אפילוג: היקום מתבונן בעצמו

לאחר מסע במבוך הנפש, בלחישות חכמים עתיקים ובהשערות המדע, אמת שקטה מתחילה לבצבץ: תודעה אינה משהו שיש לנו – היא מה שאנחנו הווים. אנו חיים כלואים בתיבת עצם, מפרשים צללים ואותות, ומתבלבלים בין ההשתקפות למקור.
ועדיין, משהו בנו יודע. הוא יודע שיש עוד. הוא יודע שמאחורי כל מחשבה, תחושה ומעש – מסתתר צופה נצחי ובלתי נע, שפשוט קיים ויש.

הפיזיקה הקוונטית נוגעת בכך. ואתה, הקורא מילים אלו, מזהה זאת. אולי איננו כאן כדי לפתור את התעלומה – אלא לחיות אותה, להרהר בה, לזכור שאיננו רק צופים ביקום – אלא היקום עצמו מתבונן דרכנו.
בתודעה הזו, הזוהרת ללא סיבה, ללא צורה, ללא סוף – טמון זרע כל המציאות. והסוד הוא שהיא תמיד הייתה שם. מחכה. דוממת. חיה.
בדיוק כמוך.