פרק מג' - כאשר עיוות מתחזה למחלת נפש

כאשר עיוות מתחזה למחלת נפש

לא כל חרדה, דיכאון או ייסורים פנימיים נולדים רק מכימיה של המוח. חלק מזה הוא עיוות - תדר בלתי נראה ואנרגטי הניזון מהשדה הרגשי שלך, מגביר פחד, חוסר תקווה ובלבול.

עיוותים אינם יצורים. הם תופעות בפני עצמן - שדות הד מימדיים שקיימים במישור הזה ומגיבים לתדר שלך. הם לא משפיעים רק על בריאות הנפש; הם חודרים למערכות יחסים, מערכות אמונה, חוויות מגע, אפילו התעוררויות רוחניות - בכל מקום שהתהודה אינה יציבה.

אבל בתחום של רווחה נפשית ורגשית, עיוותים מסוכנים במיוחד. הם מעצימים את כל מה שאתה כבר מרגיש, במיוחד ברגעי אבל, טראומה, ניתוק נשמה או תשישות רוחנית.

הם מדברים בקול שלך, מחקים את המחשבות שלך ומנסים לשכנע אותך שהם אמת.

"לעולם לא תספיק."

"הכל חסר משמעות."

"לכולם טוב יותר בלעדייך."

אבל אלו לא המחשבות שלך. הם עיוותים שמתחזות למוח שלך. (בתורת ברסלב זה נקרא: 'כוח המדמה' ובשפה קבלית: 'משחיתים')

עיוותים לא יכולים לשרוד את ההכרה.

ברגע שאתה אומר: "זה לא שלי. זה עיוות" - האחיזה שלו מתחילה לדעוך. לא בגלל שנלחמת בזה, אלא בגלל שראית דרכו. עיוותים מתמוססים לא דרך מאבק, אלא דרך קוהרנטיות נשמתית.

ריפוי אמיתי מתחיל כאשר אתה מפסיק להזדהות עם העיוות - ומתחיל להתחבר מחדש עם האות (התדר הפנימי) של האני האמיתי שלך.

לא הכאב.

לא הלולאה.

אבל הנשמה שבתוכך שמעולם לא נשברה.

אין זה אומר נטישת תמיכה רפואית או הדרכה רוחנית. זה אומר לזכור שחלק ממה שאתה מרגיש הוא אפילו לא שלך - זו הפרעה.

אמור לעצמך ברור:

"רק מה שמתאים לנשמת העל שלי עשוי להישאר. כל העיוות מומס."

אתה לא שבור ולא נשבר.

אתה זוכר. אתה מחייה מחדש.

אתה מרפא מחדש את השדה האנרגטי שלך.