נספח לפרק מג' - נרקיסיסטיות – עיוות תודעתי שסובב סביב 'האני המדומה'.

נרקיסיסטיות – עיוות תודעתי שסובב סביב 'האני המדומה'.
(המאמר כתוב בלשון זכר, אך הוא מתייחס לשני המינים)

נרקיסיזם זו הפרעת אישיות. זו תודעה שמשותקת באגו.
זה יכול להיות בעלך או אשתך, הבוס בעבודה, המרצה שלך באוניברסיטה החבר או החברה הקרובים, מישהו ממשפחתך, או כל אדם בעל השפעה וקירבה בחייך.

איך חיים עם נרקיסיסטיות? 
איך מתמודדים? 
מה עושים כשהאישה כשהבעל כאלה?
או הילד כזה? 
נרקיסיזם והפרעת אישיות הרסנית במיוחד
בעיקר כשמדובר בבן/בת זוג או בילד. 
תופעה שנוגעת בעצבים החשופים של הדור 
ודורשת מבט עמוק וכולל מתוך תורת התיקון השלם של האדם, הנפש והעולם.

נשען כאן על דברי הזוהר הקדוש, הרמח"ל, בעל התניא, ובעל הסולם שמניחים את יסודות העבודה הרוחנית עם דמויות כואבות, שלא מתוקנות בתכלית.

מהו נרקיסיזם בעיני חכמי הסוד?
נרקיסיסט הוא אדם שכל תודעתו סובבת סביב 'האני המדומה'.
הוא קיומו של "כלי בלי אור פנימי"
המבקש שינחיתו עליו אור מבחוץ 
תשומת לב, שליטה, הערצה.
לפי הזוהר הקדוש – זוהי קליפה, תודעה סגורה, מנותקת מהשורש הא-לוהי שלה.
הרמח"ל – במסילת ישרים:
"הגאווה היא שורש כל הרע. הגאוותן אינו מכיר בקונו."
בעל התניא – בפרק כ"ט:
"הקליפה מתגברת כשאין האדם נשבר לפניה וצריך לשברה."

בעל הסולם – בתלמוד עשר הספירות:
"כל פגם בנפש  הוא צינור חסום. כשאדם מתרכז בעצמו, הוא מנותק משרשו 
הרוחני."
תורת הגאולה (עפ"י תורת הסוד ופנימיות התורה) מלמדת שכל הדמויות הקשות שנכנסות לחיינו הן תיקונים מדויקים לחסרונות שבתוכנו, או שליחות שהנשמה שלנו הסכימה לעבור דרכן.

דור הגאולה – הוא דור של שבירה וחיבור מחדש. 
דור שבו נשלחים לעיתים לחיינו נשמות תקועות, מבולבלות, או מנותקות  כדי
לזקק דרכן את מידת האהבה ללא תנאי, גבול באור, עמידה באור, הכלה באור.
אם זה בן/בת זוג – איך חיים עם זה?
השלב הראשון הוא הכרה מלאה במציאות הרגשית שאתה חווה 
בלי ליפות, בלי להצדיק, בלי להתבלבל.

השלב השני – הוא זיהוי התיקון שלך מול זה
האם באת לתקן את המקום שלא ידעת לעמוד על שלך?
האם באת להבין מהי אהבה של אמת ולא של הזדהות עם התוקפן?
השלב השלישי, גבולות באור.
הגבול אינו ניתוק. 
הגבול הוא שימור השם שלך בתוך מערכת יחסים שמאיימת לבלוע אותך.
אם יש סכנה נפשית או פיזית – חובה לצאת.

תורת הגאולה אינה מצווה לסבול – אלא לתקן. תיקון אמיתי לא נעשה מתוך עינוי
הנפש – אלא מתוך חיבור לנשמה.
ואם זה הילד?
הניסיון של אם עם ילד נרקיסיסטי הוא מהכואבים והמורכבים.
אבל לפי תורת הסוד – אתה או אשתך נבחרתם לנשמה הזו בדיוק.
לא "לשנות אותו"
אלא להאיר לו יציבות פנימית,
בלי להאכיל את ההפרעה.

הכלל של בעל התניא:
"כשם שמרחמים על חולה גשמי, מרחמים על חולה נפש."
כלומר:
לא להתנגד אליו חזיתית (כי זה רק מחזק את הקליפה)
אבל גם לא לשתף פעולה עם הפגיעה.
להציב אהבה יציבה, שמסרבת להתפרק.
לבקש עזרה חיצונית – אבל עם אמונה פנימית שלשליחות הזו יש שורש עליון.

מה תורת הגאולה מלמדת אותך במפגש הזה?
שום דבר אינו מקרי – אם נכנס אדם כזה לחייך, זה מפגש עמוק עם תיקון שלך.
אתה לא אמור להציל אותו – אלא לתקן את עצמך דרכו.
לפעמים התיקון הוא עמידה באור, ולפעמים – עזיבה מתוך כבוד לנשמה שלך.
הגאולה שלך – היא כשאתה לא נופל למערכת היחסים, אלא נולדת דרכה.

זו ממש עבודת חיים עד ללידה מחדש של עצמך.
"אינני מקור האור שלו – הוא צריך לגלות את אור השם בעצמו."
"אני שומר על הכלים שלי – כי דרכם אני מממש את נשמתי."
"האהבה לא מתבטאת בוויתור עליי – אלא בשמירה עליי למען האור."
"לא הכל אני יכול לרפא – אבל הכל אני יכול לראות כחלק מהתיקון."

לחיות ליד אדם נרקיסיסטי זו התשה מתמשכת
מבלי שתהיה לך זכות להיות עייף.
זה כמו לחיות ליד בור בלי תחתית ששותה את הכוחות
מבטל את ה"אני", ולא מחזיר כלום.

כל מחווה של אהבה — נחטפת.
כל ניסיון לתקשר — מתנפץ.
כל פנייה לרגש — נדחית או מנוצלת.
למה זה כל כך מתיש?
כי כל התודעה שלך נבנית להקשבה, לקשר, לאמת.
ואדם נרקיסיסטי לא רואה אותך באמת.
הוא רואה רק את ההשתקפות של עצמו דרכך.
וכשאין לו שיקוף — הוא מאשים, כועס, מקרבן, או מתרחק.
זה גומר לך את החיים.
בדיוק כי אתה חי,
ואילו הוא או היא — תודעתם משותקת באגו, בניתוק מהשורש הרוחני שלהם.

תורת הגאולה אינה תיאוריה — היא עבודת עומק עם המציאות.
וכשיש נשמה כואבת מולך
או אדם "שמרסק אותך"  
זו קריאה לנשמה שלך לגדול למשהו עמוק ובלתי תלוי:
להחזיר את עצמך לעצמך — לא מתוך שנאה, אלא מתוך עמידה.
לבנות חוסן פנימי שאינו מגיב לקליפה — אלא שומר על אור הנשמה.
לראות את האדם הזה כשליח – אך לא להיכנע לו.

לבחור: 
האם שליחותי היא להישאר כאן, 
או שמיציתי את כל אורות התיקון במקום הזה?
ומה אפשר לעשות כשזה פשוט שובר את הנשמה?
להבין שזו לא אשמתך.
לדעת שהתשישות שאתה חווה, 
היא קריאה פנימית עמוקה לתיקון הגבול והערך שלך.
לא לפחד מלעזוב,
לא לפחד מהשתיקה,
לא לפחד מלהיות עם עצמך.
לא לפחד להיעזר 
רוחנית ונפשית.

בעל התניא כותב:
"כל שבירת הקליפה נעשית רק על ידי האור האלוקי שמאיר בתוקף האמת."
המשמעות היא:
אתה לא צריך להילחם.
אתה צריך לעמוד באמת שלך.
לא לפחד ממנה.
וללכת איתה עד הסוף.
אתה לא צריך לסבול בשביל לתקן.
הגאולה הפרטית שלך מתחילה כשאתה יודע מי אתה,
גם כשהעולם שמולך מתכחש לזה.
ושוברת את מעגל ההזנה לפגיעות 
בזה שאתה מאמין בקדושת תודעתך גם כשמזלזלים בה.