נספח ד' לפרק ה' - להכיר בתודעת-על: לנוע מהכרה אנושית להכרה אלוקית

נספח ד' לפרק ה' - להכיר בתודעת-על: לנוע מהכרה אנושית להכרה אלוקית

בואו נדבר על אמת מספר אחת, האמת המדעית.
כדור הארץ שלנו הוא גרגר אבק שצף בתוך מערכת שמש אחת,
שהיא חלק מגלקסיה אחת, מתוך 200 מיליארד גלקסיות ביקום הנראה.
המספרים בלתי מתפסים, פחות מכלום.
אם הייתם נעלמים ברגע זה, היקום לא היה שם לב, הוא לא היה ממצמץ.

זו לא דעה, זו עובדה.
אנחנו אנומליה סטטיסטית זניחה על סלע הזעיר למשך שבריר שנייה בזמן הקוסמי.
זו האמת הראשונה, היא קרה, היא אובייקטיבית והיא משחררת ומדכאת בו זמנית.

אבל אז יש את אמת מספר 2.
אמת שאנחנו לא צריכים טלסקופ כדי לראות, אנחנו פשוט מרגישים אותה.
היא אומרת שהאהבה שלי לילד שלי היא לא זניחה, היא הדבר הכי חשוב ביקום.
היא אומרת שההחלטה הקטנה שאני אקבל היום, אם להיות אדם טוב יותר או לא, היא בעלת משקל אדיר.
היא אומרת שהכאב שלי הוא לא אנומליה סטטיסטית, הוא אמיתי, הוא חשוב והוא מרכז העולם שלי.
היא אומרת שהחיים שלי הם לא סתם רצף אקראי, הם סיפור, סיפור ייחודי עם משמעות.
זו האמת השנייה, היא סובייקטיבית, היא אישית והיא בלתי ניתנת לעירעור.

ופה אנחנו תקועים.
איך שתי האמיתות האלה יכולות להתקיים יחד?
איך אני יכול להיות גם אבק כוכבים חסר משמעות וגם מרכז היקום בו זמנית?
אם האמת המדעית צודקת, אז כל הרגשות והתחושות הכי עמוקות שלנו הם אשליה, אגו מנופח.
ואם התחושה הפנימית שלנו צודקת, אז כל המדע הוא טעות.

זהו הקרע הגדול של האדם המודרני, המתח הבלתי נסבל בין הראש ללב.
ופה בדיוק היהדות נכנסת, לא עם תשובה פשוטה, אלא עם רעיון הרבה יותר גאוני.
היא אומרת: ששתי האמיתות נכונות.
אתה אכן אבק כוכבים זניח, ואתה אכן מרכז היקום.
איך? כי ערך של משהו לא נקבע על ידי הגודל שלו,
הוא נקבע על ידי התודעה שמתבוננת בו.

פיסת בד קטנה היא חסרת ערך, עד שאומן גדול מצייר עליה והופך אותה ליצירת מופת.
ערכה לא השתנה בגלל גודלה, אלא בגלל היחס של היוצר אליה.
אמונה, מהזווית הזאת, היא לא לבחור בין שתי האמיתות.

אמונה היא ההבנה שיש תודעה שלישית, תודעת-על, שמתבוננת.
היא הבנה שהסיבה שאתה מרגיש כל כך משמעותי היא לא בגלל שאתה משקר לעצמך.
זה בגלל שאתה מרגיש באופן אינטואיטיבי את מבטו של הבורא.

אתה אבק כוכבים, כן, אבל אתה אבק כוכבים שהיוצר האינסופי של היקום
בחר להתמקד בו, להעניק לו תשומת לב ולשתול בתוכו ניצוץ מהתודעה של עצמו.
וההתמקדות הזאת, היחס הזה, הוא מה שהופך את האבק הזניח הזה, למשהו בעל ערך אינסופי.

ההוכחה המדהימה לקיומו של בורא, היא לא רק בזה שאנחנו חשובים.
ההוכחה היא בזה שאנחנו מרגישים חשובים.
למרות כל ההוכחות המדעיות לכך שאנחנו לא.

ומה תפקיד התורה והמצוות?
הן לא באות לבטל את אחת מהאמיתות.
הן מלמדות אותנו לחיות בתוך המתח.
ענווה היא הזיכרון המתמיד שאנחנו אבק כוכבים.
בצלם אלוקים הוא הזיכרון המתמיד שאנחנו יקרי ערך לאין שיעור.

היהדות היא הריקוד בין שתי התובנות האלה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים קטנים וחסרי משמעות מול גודל של היקום,
תזכרו שאתם צודקים.
ובפעם הבאה שאתם מרגישים שהאהבה שלכם היא הדבר הכי חשוב בעולם,
תזכרו שאתם גם צודקים.

אל תנסו לפתור את הסתירה.
תחיו אותה.
כי להיות יהודי זה לדעת שאתה כלום.
ובאותה נשימה לדעת שאתה הכל.
וזה חברים, הסוד הכי גדול והכי יפה שיש.