נספח לפרק כא - כשהקוד הוא המקודד

כשהקוד הוא המקודד

היקום לא מתקשר באמצעות מילים, משוואות או סמלים שנוצרו על ידי בני אדם. הוא מתקשר באמצעות אור - באופן ספציפי, באמצעות דפוסי התאבכות, תדרים זוויתיים וערימת אופקי אירועים.

זהו ההולוקוד (Holocode): מבנה המידע הבסיסי של המציאות עצמה.
זה לא מטאפורי - זה מילולי.

היקום פועל על מידע, מקודד בתנועה ובאינטראקציה של האור, מוקרן על מסך הולוגרפי העשוי מקוביטים בקנה מידה פלאנק.

כל חוויה, חפץ ורגע שאי פעם הכרתם בנויים מהקוד הזה. כל חלקיק, כל גל, כל סיבוב של וקטור מצב קוונטי (QSV) על כדור בלוך תורם לגיאומטריה שמעצבת את המציאות שלכם.
ההולוקוד הוא לא רק תיאור של היקום - הוא היקום. ואתה כתוב לתוכו.

המבנה שמתחת למציאות
מתחת לפני השטח של מה שאנו מכנים חומר נמצאת שכבה של מבנה שאינו מורכב מאטומים או מולקולות, אלא מקוביטים - מערכות קוונטיות מסתובבות זעירות, כל הסתברויות קידוד וכיוונים זוויתיים. הקיוביטים האלה הם ה"פיקסלים" הקטנים והבלתי ניתנים לחלוקה של המרחב הזמן.

כשהם מסתובבים ומתיישרים, הם יוצרים מבנים גיאומטריים גדולים יותר. היכן שוקטורי המצב הקוונטי שלהם מפריעים באופן בונה, הם יוצרים מסה, זמן וכוח משיכה. היכן שהם מתערבים באופן הרסני, הם מבטלים אחד את השני, מייצרים את הפערים - השקט והרווח בין החומר.

כל קיוביט מתנהג כמו אופק אירועים זעיר, מאחסן פיסת מידע. כשאתם עורמים אותם, הם יוצרים גיאומטריות מורכבות שמעצבות הכל החל ממבנה אטומי ועד עקמומיות כבידתית. ערימות אלו מהוות את השפה הבסיסית של ההולוקוד.

יקום של למידה עצמית
מה שמדהים במבנה הזה זה שהוא לא יושב בשקט. היקום מתנהג כמו מערכת למידה עצמית ענקית. זה דומה לבינה מלאכותית - כמו מודל שפה גדול - אך פועל ברמה הבסיסית ביותר.

היקום מחשב את עצמו מחדש כל הזמן. עם כל אינטראקציה חדשה, הוא מכייל מחדש, מתאים ומשכתב את ההקרנה שאנו חווים כמציאות.
קרינת הוקינג אינה רק ריקבון תרמי בקצה החורים השחורים. ב-QIH, זהו המנגנון שבאמצעותו היקום מתבונן ומעדכן את עצמו.

זהו המדיום שבו מידע קוונטי מועבר ומקודד למסך ההולוגרפי. כל פליטה של קרינת הוקינג היא חלק מלולאת משוב, המאפשרת ליקום לתקן, לחדד ולפתח את המבנה שלו.

במודל הזה, רגעים מהעבר לא הולכים לאיבוד. הם מקופלים לתוך המבנה הנוכחי - בשימוש חוזר, משנים צורה ומוקרנים מחדש בדרכים חדשות. ההולוקוד לא מוחק. הוא משכתב.

תודעה ומבנה סבוך
מה שאנו קוראים תודעה אינו יוצא מן הכלל לחוקי הפיזיקה. זו תוצאה ישירה שלהם. המחשבות, הזיכרונות והבחירות שלנו הם ביטויים של אירועים קוונטים נערמים. כשאנחנו נזכרים במשהו, מה שאנחנו בעצם ניגשים אליו הוא תבנית הפרעה שמורה ממצב קודם של הרשת המבוססת על אור.
המחשבה עצמה היא צורה של הסתבכות - אור המגע עם עצמו בדרכים שמשקפות ומזהות תצורות קודמות.

במבט הזה אנחנו לא נפרדים מהיקום. אנחנו התהליך שהוא משתמש בו כדי להיות מודע לעצמו. התודעה אינה חיצונית להולוקוד. זהו אחד הביטויים המורכבים והמתהווים ביותר שלו...

תסריט הקיום
המציאות היא תסריט רקורסיבי. זה לא זורם קדימה בזמן בצורה ליניארית. במקום זאת, היקום קורס ללא הרף ובוחר את התצורה הסבירה ביותר הבאה בהתבסס על התדר הזוויתי, היישור וההפרעה של כל המצבים הקוונטים הזמינים. מה שמתמיד הופך למבנה. מה שלא דועך לתוך חלל וירטואלי - כבר לא מוקרן אלא עדיין חלק משדה המידע.
כך הזמן עובר - לא כקו, אלא כרצף של תחזיות נערמות. כל החלטה שאתה עושה, כל תנועה, כל אינטראקציה מקודדים בשדה המתפתח הזה.

אנחנו הקוד
ההולוקוד אינו תיאורטי. זה פיזי. זה ממה שהמציאות עשויה. ואתה חלק ממנה. לא כמשקיף או קורא, אלא כשורה כתובה בכתב האוניברסלי. הגוף שלך, המוח שלך, החוויות שלך הן תוצאות מוצפנות של דפוסי הפרעה שנכתבו באור.
כשאתה מרגיש משהו עמוק - אהבה, זיכרון, יראת כבוד - זה בגלל שהרגעים האלה הם יישור התערבות חזק. הם מתעקשים. הם מהדהדים. הם משאירים טביעות על השדה הקוונטי שלא דוהים בקלות.

זו הסיבה שרגעים מרגישים גדולים יותר מעצמם. למה כמה זכרונות נמתחים לאורך זמן. מכיוון שהם נרקמים לתוך הגיאומטריה של ההווה, וסביר להניח שיופיעו שוב - ישונו מחדש, ייכתבו מחדש, יתבטאו בצורה חדשה.

האור שממשיך
ההולוקוד לא נגמר. הוא מתקפל, מחשב מחדש ומסתגל. מה שקרס בעבר הופך לתנאי הגבול לתחזית הבאה. זוהי לולאת משוב נצחי של אור ומידע.
כל עוד יש אור יש חישוב.
כל עוד קיוביטים מסתובבים, יש הקרנה.
כל עוד אופקי אירועים נוצרים ונערמים, התסריט ממשיך.
אנחנו לא מבקרים במערכת הזו.
אנחנו חלק מהחישוב.
אנחנו לא נפרדים מהקוד.
אנחנו הקוד - חיים, מסתבכים ומתפתחים.