פרק קמי' - פרק א' - הלמה שמחזיק את האיך. ויקטור פרנקל ולוגותרפיה - טיפול באמצעות משמעות

פרק א' - 'הלמה שמחזיק את האיך'.
ויקטור פרנקל ולוגותרפיה - טיפול באמצעות משמעות

מספר נתנו לו: 119104.
וינה, 1942. ויקטור פרנקל היה בן שלושים ושבע - פסיכיאטר מוערך עם קריירה מזהירה, כתב יד כמעט גמור, ואשתו טילי שצחוקה היה מסוגל לחמם חדר שלם. הייתה לו ויזה לאמריקה, סיכוי להימלט. אך הוריו לא יכלו לנסוע, והוא נשאר.
כעבור כמה חודשים הגיעו הנאצים. מחנה טרזיינשטט. אחר כך אושוויץ. ואז דכאו. את כתב היד שתפר לתוך בטנת מעילו - לקחו כבר בשעות הראשונות. הפשיטו אותו, גילחו אותו, שללו ממנו את שמו. על המדים נותר רק מספר.
אבל השומרים לא הבינו את העיקר: אפשר לקחת את הבגדים, את החפצים, את השם  אך לא את מה שחי בעומק הווייתו של האדם.

התגלית שנולדה בין גדרות תיל
פרנקל ידע משהו על נפש האדם  משהו שהציל את חייו ושינה לעד את פני הפסיכולוגיה. בתוך הסיוט, הוא הבחין בחוקיות שאף ספר לימוד לא לימד אותו: אנשים לא מתו מן הרעב בלבד. הם מתו כאשר איבדו את משמעות חייהם.

כאשר האדם איבד את ה'למה' שלו, גופו כבה בתוך ימים. הרופאים כינו זאת 'מחלת הוויתור'. אך אלה שהיה להם בשביל מה להיאחז - למצוא את אשתו, לראות שוב את ילדם, להשלים ספר, לקיים הבטחה - הם נשאו גם את הבלתי נתפס.
פרנקל החל בניסוי. לא במעבדה אלא בצריף. הוא ניגש לגברים שעמדו על סף הייאוש ושאל שאלות פשוטות:
"מי מחכה לך?"
"איזו משימה נותרה בלתי גמורה?"
"מה היית אומר לבנך כדי שיעבור את זה?"

הוא לא יכול היה לתת להם לחם או חירות. אבל נתן להם משהו שלא ניתן לשדוד: סיבה לחיות. מישהו העלה בזיכרונו את פני בתו - ונשאר בחיים כדי לחבק אותה שוב. מישהו חשב על משימה - ונשאר בחיים כדי להשלימה. ופרנקל עצמו שרד בכך שבנה מחדש בזיכרונו את כתב־היד - שורה אחר שורה, פסקה אחר פסקה.

תשעה ימים ליצירה מחדש
אפריל 1945. שחרור. הוא שקל שבעה עשר קילוגרם. טילי איננה עוד. הוריו ואחיו נספו. כל מה שאהב - הושמד. הייתה לו כל סיבה לוותר.
אך הוא התיישב והחל לכתוב.
תשעה ימים. זה כל מה שנדרש כדי לברוא מחדש את הספר שהנאצים שרפו. אבל עכשיו היה בו דבר שלא היה קודם - הוכחה. הוכחה שהרעיון שלו פועל. הוא קרא לזה 'לוגותרפיה' - טיפול באמצעות משמעות. רעיון שהיה בו בפשטותו מהפכה שלמה:
"מי שיש לו למה לחיות - יוכל לשאת כמעט כל איך."

עקרונות הלוגותרפיה
לוגותרפיה אינה עוד שיטה טיפולית. היא תפיסת עולם. פרנקל טען שבשונה מפרויד שהציב את ההנאה כמניע הבסיסי, ומאדלר שמיקם במרכז את הכוח - המניע העמוק ביותר של הנפש האנושית הוא הרצון למשמעות. ה'לוגוס' ביוונית פירושו משמעות, ולכן 'לוגותרפיה' - ריפוי דרך משמעות.
לפי פרנקל, ניתן למצוא משמעות בשלושה מסלולים עיקריים: הראשון הוא יצירה ומעשה - לתת לעולם משהו, ליצור, לבנות. השני הוא חוויה ואהבה - לקבל מן העולם, לחוות יופי, להיפגש עם אחר באמת. השלישי, העמוק ביותר, הוא עמדה שאנו בוחרים מול סבל שאין ביכולתנו לשנות - 'החירות האחרונה'.

החירות האחרונה
בלב הלוגותרפיה עומד מושג שמאתגר כל מה שאנחנו רגילים לחשוב על חירות: פרנקל הבין מתוך ניסיונו הקיצוני כי אפשר לשלול מן האדם את הכול - חירות, משפחה, עתיד - אך לא את הבחירה כיצד להתייחס למה שקורה לו.

"מן האדם אפשר לקחת הכול, חוץ מדבר אחד — החירות האחרונה: לבחור את עמדתו בכל מצב."

זוהי לא אמירה שטחית ו'חיובית'. זוהי תובנה שנולדה בתוך העינויים הגדולים ביותר של המאה העשרים. היא אינה אומרת שהכל טוב, שאין כאב, שיש לחייך. היא אומרת שבין הגירוי לתגובה - בין מה שקורה לנו לבין מה שאנו עושים בכך - קיים תמיד מרחב של בחירה. ובמרחב הזה שוכנת כבודו וחירותו של האדם.

פרנקל ראה אסירים שחילקו את פרוסת לחמם האחרונה עם אחרים. אנשים שנשאו כאב בלתי נסבל בשקט כדי לא להפחיד את שכניהם. הוא ראה שיש כוח בנפש האנושית שלא ניתן לכבול - הכוח לבחור את המשמעות שאנו מעניקים לניסיוננו.

מן הצריף אל העולם
הספר: 'האדם מחפש משמעות' יצא לאור לאחר המלחמה. המוציאים לאור תחילה סירבו: "כואב מדי. מי ירצה לקרוא על המחנות?" ואז העולם לא הצליח להניח אותו מידיו.

מטפלים בכו. אסירים מצאו תקווה. אנשים שעברו אובדן, מחלה, גירושין - הבינו שגם לכאב יכולה להיות משמעות. למעלה משישה עשר מיליון עותקים. מתורגם ליותר מחמישים שפות. נמנה עם עשרת הספרים המשפיעים ביותר בעולם.

אך ההשפעה האמיתית אינה נמדדת במספרים - אלא בכל אדם שבלילה החשוך ביותר של חייו קרא את השורות הללו והחליט לחיות עוד יום אחד. כי ויקטור פרנקל הוכיח: אפשר להפוך את הסבל לתקווה. האסיר 119104 לא רק שרד - הוא שינה את ההיסטוריה של הנפש האנושית.

תירגול: מוצאים את ה'למה' שלכם
הלוגותרפיה אינה נחלתם של אלה שסבלו בקיצוניות. היא רלוונטית לכל אדם שמחפש כיוון, שמרגיש ריק, שתוהה מה הוא עושה כאן. הנה ארבעה תרגולים מעשיים שנובעים ישירות ממשנתו של פרנקל:

◆ תרגיל ה'למה': גילוי הכוח המניע
שבו עם נייר ועט. שאלו את עצמכם: 'בשביל מה אני קם בבוקר?' לא מה אתם חייבים לעשות - אלא מה שמושך אתכם. כתבו שלושה דברים, אנשים, או ערכים שהיעלמותם מחייכם הייתה מביאה אתכם לשאול 'למה בכלל?'. אלו הם ה'למה' שלכם. תלו אותם מול העיניים. בשעות הקשות - חזרו אליהם.

◆ תרגיל המכתב מהעתיד
דמיינו את עצמכם עוד עשר שנים, לאחר שעברתם את הקושי הנוכחי ויצאתם ממנו. כתבו מכתב לעצמכם - מהעתיד לעכשיו. מה אמרתם לעצמכם? מה ראיתם שלא הצלחתם לראות בעת הקשה? מה גרם לכם להיות גאים בעצמכם שעמדתם בו? תרגיל זה מאפשר לנו להרחיב את הפרספקטיבה ולראות את הסבל הנוכחי כחלק מסיפור גדול יותר.

◆ תרגיל 'העמדה שאני בוחר'
כאשר אתם ניצבים בפני מצב שאינכם יכולים לשנות - מחלה, פרידה, כישלון - שאלו: 'איזה אדם אני רוצה להיות בתוך המצב הזה?' לא 'מה אעשה?' אלא 'מי אהיה?'. פרנקל לימד שהבחירה כיצד להתמודד עם סבל שאין ביכולתנו לשנות היא בחירה שיש בה כבוד עמוק. רשמו לעצמכם שלוש מילות מפתח שמתארות את האדם שתרצו להיות בתוך הקושי

◆ תרגיל רגעי המשמעות
פרנקל האמין שמשמעות אפשר למצוא בשלושה מסלולים: יצירה, חוויה, ועמדה. עשו ביקורת יומית: באיזה מסלול חייתם היום? האם נתתם משהו לעולם? האם קיבלתם - חוויתם יופי, קרבה, הפתעה? האם עמדתם בקושי ביושר? גם רגע אחד ביום שחיתם דרך אחד מהמסלולים הללו - הוא רגע שלא יכול להישלל מכם.

הנאמר לא יכול להישכח
קולו של ויקטור פרנקל מהדהד כיום בבתי חולים, בבתי סוהר, בחדרי טיפול, ובשקט של אלה העומדים על הסף. הוא לימד שאיננו שולטים במה שקורה לנו - אך תמיד אנו בוחרים מה נעשה בכך.

בחקר התודעה, הלוגותרפיה מציעה לנו משהו שמדעי המוח לבדם אינם יכולים לתת: שהתודעה האנושית אינה רק מנגנון תגובה לגירויים - היא ישות שמסוגלת לעמוד מחוץ לאירועים ולבחור את משמעותם. יש בנו מרחב של עדות פנימית, מרחב שבין מה שקורה לנו לבין מה שאנחנו עושים בכך, ובמרחב הזה מתגוררת הנשמה.

"כאשר איננו יכולים לשנות את הנסיבות - עלינו לשנות את עצמנו."

האסיר 119104 הפך לאחד הקולות החשובים שידעה האנושות על מה שפירושו להיות חי. ואיפשהו, היום, מישהו העומד על פי התהום קורא את מילותיו - ומחליט לחיות עוד יום אחד. זו איננה רק הישרדות. זהו ניצחון על המוות עצמו, ניצחון של הרוח על הגוף...