פרק קנפ' - תודעת 'פחד' – ותודעת 'אומץ'... ומה שביניהם...

תודעת 'פחד' – ותודעת 'אומץ'... ומה שביניהם...
 
יש שלב כל שהוא שבו אתה ממצה את כל הטיעונים בעד ונגד. אתה מתלבט, בוחן, חושש, חולם. באיזהוא שלב זה ממוצה וכל מה שנותר לך זה לעשות את הבחירה. ללכת על זה או לוותר. לכאורה בחירה די פשוטה. בינארית. 

מה שמונע ממך לבחור זה פחד משתק. פחד ממה שיהיה. התוצאות. ההשלכות. השאלה אם הפחד הוא אמיתי הוא או שלא. 

מהו בעצם פחד אמיתי? כולם מפחדים. אין מי שלא מפחד. זה סוג של מנגנון הגנה נפשי. אבל, ישנם 2 סוגים לפחות של פחד. פחד אמיתי ופחד מדומה. פחד אמיתי הוא למשל הפחד ליפול תוך כדי רכיבה על אופניים ממסלעה בגובה 3 מטר ולשבור צלעות, עצם בריח או להיפגע פיזית בצורה אחרת.
 
סוג הפחד השני, הוא הפחד שאינו אמיתי- 'פחד מדומה'. בתורת החסידות הוא נקרא: 'כוח המדמה'. זהו הפחד אותו אני חש כשאני חושב על סיטואציה מסויימת שיכולה לקרות אשר מפחידה אותי. במקרה הזה, אני חושב על מה שמפחיד אותי, למשל - אני לא אצליח להתפרנס, ואז אני מדמיין את התסריט הכי גרוע שיכול להיות וחי כאילו זה אכן כבר קרה. כלומר, אני חי את חיי כאילו אכן לא הצלחתי להתפרנס.
 
אותו פחד מדומה גורם לי להפעיל מנגנוני הגנה שלא לצורך. אותם מנגנונים שגורמים לי במקרה הראשון לברוח ולחפש מחסה, יגרמו לי להמנע מלעשות את הצעד שיכול לגרום לפחד להתממש.
זה קורה לכל אחד ואחת מאיתנו - כל הזמן!
 
לקחת אחריות על עצמנו = לפעול למרות הפחד

ברגע שאנחנו מבינים שכל אותם הדברים מהם כל כך פחדנו לא קרו באמת, אבל שהתייחסנו אליהם כאילו הם אמיתיים לגמרי - אז הבחירה נהיית פתאום קלה יותר. כשאנו מבינים מה עוצר אותנו ולמה - אנחנו יכול לפעול. 
 
חשוב להבהיר - גם אם הבנו שהפחד אינו אמיתי - אין זה אומר שהפחד הזה נעלם. הוא לא. אבל אנחנו לא נעצרים בגלל הפחד. במקום להיות במצב בו הפחד משתק אותנו, אנחנו עוברים למצב בו אנחנו פועלים למרות הפחד. 
 
למעשה, ההבדל בין אדם "אמיץ" לאדם "פחדן" הוא לא גדול. ניתן להסיק ששניהם מפחדים באותה מידה.
במקום בו "הפחדן" משתתק נוכח הפחד, "האמיץ" בוחר לפעול למרות הפחד. כאמור, הפחד ממשיך לקנן בשניהם. 
 
"יש לנו שתי בחירות עיקריות בחיים: לקבל את החיים כמו שהם או לקבל את האחריות לשנות אותם" 

זהו ציטוט (שמיוחס לעיתים קרובות לסופר דניס וייטלי) שמציג דילמה קיומית עמוקה, ומציב שתי דרכי פעולה מנוגדות:

1. לקבל את החיים כמו שהם (קבלה/השלמה): בחירה זו מביאה איתה שקט, הפחתת מאבקים ושלום עם המציאות הקיימת. זהו מצב של "זרימה" (Flow), המפחית תסכולים הנובעים מציפיות שלא התממשו.
2. לקבל את האחריות לשנות אותם (פרואקטיביות): בחירה זו דורשת אומץ, מאמץ ויציאה מאזור הנוחות. היא נובעת מהבנה שאנחנו הנהגים של חיינו, ושיש לנו את היכולת לעצב את עתידנו, גם אם זה דורש הקרבה.

האיזון ביניהם:

החוכמה, כנראה, טמונה ביכולת להבחין בין השתיים. כפי שאומרת 'תפילת השלווה' המפורסמת: "אלי הטוב, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים".

• לקבל את מה שלא ניתן לשינוי (העבר, מזג האוויר, מעשים של אחרים).
• לשנות את מה שכן (התגובות שלנו, ההרגלים, המטרות).

איזו בחירה מרגישה לך נכונה יותר כרגע בחייך?

ומה בין אומץ לטיפשות?

עד כמה דק הקו שבין אומץ לטיפשות? כמובן שהבחירות שלנו בחיים צריכות להעשות מתוך בדיקה ומתוך כך שהמשמעויות ברורות לנו - עד כמה שניתן. 
אבל להמשיך לעשות מה שאתה עושה ולצפות שמשהו בחייך ישתנה זהו מעשה טפשי עוד יותר.

ועל זה כתב נלסון מנדלה:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? 

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

רבי נחמן מברסלב משתמש בדימוי של הגשר הצר:
כשרבי נחמן כתב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" 
הוא לא התכוון להבטיח שלא ניפול מהגשר, אלא להיפך! 
הוא התכוון שאם חס וחלילה ניפול מהגשר, בכל זאת נדרש מאתנו לא לפחד כלל!

אם בכל רגע אתה חושש שתיפול, הגשר באמת יזוז,
ומהפחד יש עוד סיכוי שתיפול. 

לא נהיים בטוחים ואז מתחילים לפעול.
נפעל – ורק אחר כך נהיים בטוחים.
הביטחון לא מגיע לפני הקפיצה למים.
הוא נבנה תוך כדי השחייה.

בפסיכולוגיה כשמדברים על ״מסוגלות עצמית״, אנו יודעים כי היכולת שלנו להאמין בעצמנו נבנית דרך פעולה, לא לפני.

אני יכול להמשיך לחכות עד שהכל יהיה ברור,
או לבחור. לבחור ולהתחייב גם כשעדיין לא כל התשובות אצלי.

״נעשה ונשמע” – קודם עושים, ורק אחר כך מבינים !
הרבה יותר קל להיפתח כשיש מחויבות.
הרבה יותר קל לבנות כשיש החלטה.
הרבה יותר קל להיות שם באמת.

לא כי הכל מושלם.
אלא כי כבר לא בורחים.

לפעמים אנחנו מחכים להרגיש מוכנים –
אבל החיים מתחילים דווקא ברגע שבו אנחנו מוכנים לקפוץ.

גישה חיובית מלאה באמונה, היא זו 
שחשובה כדי לעבור את העולם הצר הזה.

ובינתיים הקדוש ברוך הוא מחזיק אותך ביד,
שאם תיפול, הוא  כבר יעלה אותך למעלה.