פרק קסס' - חלק ב' - ההיבט הפסיכולוגי-פילוסופי-תודעתי של הסיפור החסידי: לשחק מחבואים עם הבורא

חלק ב' - ההיבט הפסיכולוגי-פילוסופי-תודעתי של הסיפור החסידי: לשחק מחבואים עם הבורא

הניתוח של הסיפור החסידי בפרק א'

א. כשהריק אינו יודע שהוא ריק
יש הבדל עצום בין לסבול מחסרון לבין לא להרגיש אותו כלל.
הפסיכולוגיה הקוגניטיבית פיתחה את המושג meta-cognition - החשיבה על החשיבה, המודעות למודעות. ומה שמעניין אותנו כאן הוא היפוכה הכואב: meta-ignorance - הבורות על הבורות. המצב שבו האדם לא רק אינו יודע - אלא אינו יודע שאינו יודע. בלשון הרפואה, מצב מקביל לכך נקרא: anosognosia: חולה שאינו מודע למחלתו. לא כי מסתיר אותה מעצמו - אלא כי מוחו, שהוא הכלי הדרוש לזיהוי החסר, הוא עצמו הפגוע.

וכאן נוגעים אנחנו בשכבה הכי עדינה של: "ואנכי הסתר אסתיר פני". ההסתר הראשון - הגלוי - הוא כואב, אבל פורה. האדם חש שמשהו חסר. הוא צועק, מוחה, מחפש. אפילו הכפירה עצמה, כפי שמלמדת הפסיכולוגיה של דת, היא לרוב מערכת יחסים אינטנסיבית עם אלוהים - לא היעדרה. הכופר שמתווכח עם הבורא עדיין מדבר איתו.

אבל בהסתר השני נחתך משהו אחר. לא הקשר - אלא הכאב על אובדנו. האדם חי, מתפקד, אפילו שמח - ואין בו שאלה. אין קריאת תיגר. אין תפילה. לא כי ענה לשאלות - אלא כי שכח שיש שאלות. ואת המצב הזה, המחמיא כביכול בנינוחותו, בוכה הבורא יותר מכל.

הנכד בוכה כי חברו לא חיפש אותו. אבל האסון האמיתי לא היה אלו שחיפשו ולא מצאו - אלא אלו שכלל לא ידעו שיש מה לחפש.

ב. פרדוקס החיפוש - לאפלטון ולבעש"ט היה אותו חידה
אפלטון הציג לפני אלפיים וארבע מאות שנה את אחד החידות הפילוסופיות המרתקות ביותר, בדיאלוג מנון: כיצד ניתן לחפש דבר שאינך מכיר? אם אינך מכירו - לא תדע לזהות אותו גם אם תמצא אותו. ואם כבר מכירו - אין צורך לחפש. לכאורה, כל חיפוש הוא בלתי אפשרי מבחינה לוגית.

תשובתו של אפלטון הייתה תורת האנמנסיס - הזיכרון. הנשמה כבר יודעת. היא ראתה את האמת בעולם הרעיונות לפני לידתה, ו"לימוד" הוא למעשה העלאה מחדש של מה שנשכח. החיפוש אינו גילוי - הוא התגלות.

הבעש"ט לא קרא את אפלטון - אבל חי את אותה תובנה מכיוון אחר. "לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום פנוי ממנו. אם כך, האדם לא מחפש את הבורא כמי שמחפש דבר שאינו בידו - אלא כמי שמחפש אור שמבצבץ מתחת לשכבות.

הנוכחות האלוקית לא נמצאת שם, היא נמצאת כאן - אבל מכוסה. החיפוש הוא פעולת חשיפה, לא פעולת מסע.
ומשחק המחבואים מגלם זאת בצורה גאונית: המתחבא נמצא בתוך השטח. לא מעבר לגדר, לא בממד אחר. הוא כאן. כל שנדרש הוא - לחפש. להאמין שהוא קיים. לא לוותר ולצאת הביתה.

ג. Peek-a-boo - המשחק הקדמון
מחקרי פסיכולוגיית ההתפתחות מגלים שמשחק "הידד-נעלמתי" - הpeek-a-boo - הוא אחד ממשחקי האינטראקציה הקדומים ביותר בין אם לתינוק. התינוק הצוחק כשפני האם נגלים מאחורי כפות ידיה אינו רק נהנה מהמשחק - הוא לומד שיעור קיומי יסודי: מה שנעלם אינו חדל להתקיים.

פיאז'ה קרא ליכולת הזו: object permanence - 'קביעות האובייקט'. לפני שנרכשת יכולת זו, בערך בגיל שמונה חודשים, כשדבר נעלם מהשדה החזותי - הוא פשוט חדל להתקיים בעולמו הנפשי של התינוק. "אין רואים - אין קיים". ורכישת יכולת זו - שהדברים ממשיכים להיות גם כשאינם נראים - היא אחד ממפתחות הפסיכולוגיה הבוגרת.

ר' ברוך, שראה בבכי נכדו גילוי קוסמי, ידע אינטואיטיבית מה שהפסיכולוגיה גילתה מאוחר יותר: המרחק אינו הוכחה להיעדר. וההסתרה - גם ההסתרה האלוקית - אינה נטישה. היא הזמנה לרכוש, ברובד הרוחני, את מה שהתינוק רוכש ברובד הקוגניטיבי: האמונה שמה שאינך רואה - עדיין שם.

אבל יש יותר מכך. הpeek-a-boo אינו רק שיעור לתינוק - הוא שיעור לאם. היא מסתתרת כי היא יודעת שתחזור. ההסתרה שלה מבוססת על ודאות הגילוי. ומה שמרעיד בסיפור הוא שמצד הבורא - הגילוי תמיד מובטח. רק מצד האדם הוא עשוי שלא להגיע.

ד. הצמצום - הריק שמוליד
הקבלה הלוריאנית מלמדת מושג שלא נס ליחו: צמצום. לפני הבריאה, האינסוף - האין סוף - מילא את כל המציאות. לא היה מקום לשום דבר אחר. כדי לברוא עולם, נסוג האינסוף מעצמו, יצר "ריק" - ובתוך הריק הזה נברא העולם.

ההסתרה האלוקית היא המשך אותו צמצום. הבורא "מסתיר" את עצמו לא כי כוחו תש, ולא כי נסוג בכעס - אלא כי נוכחות מוחלטת אינה מותירה מקום לאחר. אהבה שמבטלת את האהוב אינה אהבה - היא בליעה. הצמצום הוא, פרדוקסלית, מעשה האהבה הגדול מכל: פינוי מקום לאחר להתקיים כישות עצמאית, מחפשת, חיה.

ומדע המאה העשרים, ממקום אחר לגמרי, נתקל באותו חידה. הריק הקוונטי - quantum vacuum - אינו ריק כלל. הוא רוחש תנודות אנרגטיות וירטואליות, צמדי חלקיקים שנוצרים ונבלעים בחשכת המיקרו-שנייה. מה שנראה כאפס הוא הבסיס לכל שיש. הפיזיקאים גילו שמה שנראה ריק הוא המלא ביותר מכל - והמסתורין אינו ב"מה יש" אלא ב"מה מסתתר".

האר"י ידע. הבעש"ט ידע. ור' ברוך, שהביט בנכד הבוכה, ידע - שהריק שנוצר בין האדם לבוראו אינו עדות להיעדר. הוא המרחב שבתוכו האדם נושם, מחפש, ומתפלל.

ה. הדמעה כהוכחה
הפסיכולוגיה של הרגש למדה זה מכבר שבכי אינו סימן לחולשה - הוא סימן לקשר. לא בוכים על מה שמעולם לא היה. לא בוכים על זר. בוכים על מה שאהבנו ואבד, על מה שיכל להיות ולא הגיע, על קרבה שנקטעה.

ר' ברוך לא מנחם את נכדו בכך שיגיד: "זה רק משחק". לא מרים אצבע מוסרית. לא מציע לו תורה. הוא עושה משהו עמוק הרבה יותר: הוא לוקח את הכאב הקונקרטי של הילד - הכאב שאיש לא חיפש אותו - ומגביה אותו עד מימד שממנו הגיע. הוא אומר: כן. זה כואב. ואתה לא לבד בכאב הזה.
כי גם הצד השני בוכה.

זוהי תיאולוגיה שאינה שכיחה: לא אלוהים כשופט, לא אלוהים כמנהל עולם מעורר יראה - אלא אלוהים כמי שנמצא גם הוא בתוך המשחק, מחכה, מקווה, ומתגעגע. ה"למה באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" של ישעיהו אינו כעס - הוא אכזבה. ואכזבה מניחה ציפייה. וציפייה מניחה אהבה.
המחבואים שלנו אינם, אם כך, בריחה ממישהו - הם השתתפות במשחק שמישהו ניסח בשבילנו. מישהו שמסתתר, ומחכה שנחפש, ובוכה כשאנחנו לא.

ו. לא ייאוש - רק סבלנות
ואם כל זה נכון - אם ההסתרה היא אהבה, אם הריק הוא הזמנה, אם הדמעה היא ההוכחה שהקשר קיים - אז המסקנה הנגזרת אינה פסיבית. היא אינה "שב ואל תעשה". היא להיפך.
היא לצאת מהמחבוא שלנו.

לא כי נתפסנו. לא כי שעון הזמן מסתיים. אלא כי כבר לא נסבול את ההפרדה. כי הגעגוע גדל עד שנהפך לתנועה. כי מרגע שמבינים שהמחפש מחכה - הדבר היחיד שנשאר הוא לצאת.

בחסידות, כמו בפסיכולוגיה, כמו בפיזיקה - הדינמיקה הזו מוכרת: מערכות שנמצאות בשיווי משקל אינן מייצרות כלום. רק הפרה של שיווי המשקל, המתח בין שני קטבים, מייצרת תנועה, אנרגיה, חיים. ההסתר מייצר את המתח. החיפוש הוא התנועה. והמפגש - הוא השלמות.

אין כאן ייאוש. אין כאן מצב של "כבר מאוחר מדי". יש כאן - רק סבלנות. ויציאה, בזמן הנכון, ממחבואנו.
כי המחפש עדיין שם. מחכה.