פרק מב' - פיזיקאים הוכיחו שהיקום אינו אמיתי.

פיזיקאים הוכיחו שהיקום אינו אמיתי.

כשאנחנו ישנים, אנחנו בקושי יכולים להבחין בין מציאות לחלום. אז איך נדע מה אמיתי ומה לא?

עבור מדענים, משהו הוא "אמיתי" אם תכונותיו נקבעות לפני המדידה. תפוח יכול להיות ירוק גם כשאף אחד לא מסתכל עליו. אבל נראה שהעולם הקוונטי "משחק" עם כללים שונים לגמרי.

שלושה מדענים זכו לאחרונה בפרס נובל המוכיחים שהיקום שלנו אינו אמיתי מקומי.

אבל אם העולם שלנו לא אמיתי, מה זה המקום הזה שאנחנו חיים בו?

האם היקום "אמיתי"? מסע אל תוך הפרדוקס הקוונטי והתודעה האנושית

תאר לעצמך רגע שאתה מתעורר מחלום חי במיוחד. לרגע קצר, תחושת המציאות מהחלום מעורבבת בזו של החדר שלך. מי אומר שהחדר "אמיתי" והחלום "לא"? הפיזיקה הקוונטית, התחום החוקר את העולם בקנה המידה הזעיר ביותר, מטילה ספק דומה – ועמוק הרבה יותר – בעצם טבעה של המציאות שאנחנו חווים. שלושה חתני פרס נובל (אלן אספה, ג'ון קלאוזר ואנטון ציילינגר, בשנים 2022 ו-2012 על עבודות קשורות) אכן סיפקו הוכחות ניסוייות מוצקות לכך שהיקום שלנו, כפי שאנחנו מבינים אותו, אינו יכול להיות גם "אמיתי" במובן המקובל וגם "לוקאלי" (מקומי) בעת ובעונה אחת. זהו אחד הגילויים המהפכניים והמבלבלים ביותר במדע המודרני.

מה זה בכלל "אמיתי"? המדען, התפוח והבעיה הקוונטית

עבור מדען קלאסי (ניוטוני), עצם הוא "אמיתי" אם התכונות הבסיסיות שלו – כמו צבע, צורה, מיקום – קיימות באופן אובייקטיבי, ללא תלות בשאלה אם מישהו מסתכל עליו או לא.  התפוח הירוק הוא ירוק גם כשאף אחד לא בחדר. הוא קיים במרחב ובזמן המוגדרים היטב. זוהי תפיסת המציאות ה"מקומית" וה"ריאליסטית" - (אמיתית-אובייקטיבית). 

אבל העולם הקוונטי, עולם החלקיקים התת-אטומיים (אלקטרונים, פוטונים), משחק לפי חוקים שונים לגמרי, שנראים כמו קסם מוזר:

1.סופרפוזיציה: חלקיק יכול להיות בשני מצבים בבת אחת (למשל, "סובב למעלה" וגם "סובב למטה") – עד לרגע המדידה. רק אז הוא "קורס" למצב אחד מוגדר. לפני המדידה? הוא בסוג של ערפילית של אפשרויות.

2.שזירה קוונטית: שני חלקיקים יכולים להיות "שזורים". מה שאומר שקיים קשר מיסטי ביניהם. אם מודדים את תכונתו של אחד ורואים, נניח, "סובב למעלה", החלקיק השני, אפילו אם הוא בקצה השני של הגלקסיה, יקבל מיידית את המצב המשלים ("סובב למטה") .זה קורה מהר ממהירות האור – דבר ששובר את חוקי הפיזיקה הקלאסית!

פרס הנובל והמסמר האחרון בארון ה"ריאליזם המקומי"

ניסוייהם החלוציים של אספה, קלאוזר וציילינגר (והתיאורטיקנים כמו ג'ון בל שקדמו להם) בדקו בדיוק את זה. הם יצרו זוגות חלקיקים שזורים והפרידו אותם למרחקים גדולים. לאחר מכן, הם מדדו תכונות שונות של כל חלקיק בנפרד, בצורה מהירה כל כך שאף אות לא יכול לעבור ביניהם (אפילו במהירות האור). התוצאה? המדידות תמיד הראו מתאם מושלם בין החלקיקים, מעבר למה שאפשרי אם לכל חלקיק היו תכונות "אמיתיות" ומוגדרות מראש ("ריאליזם") והיה יכול להשפיע רק על מה שנמצא בקרבתו ("לוקאליות").

המסקנה הבלתי נמנעת: לא ייתכן שהיקום הוא גם:

·   "ריאליסטי" (אמיתי/אובייקטיבי): לחלקיקים יש תכונות מוגדרות מראש, לפני המדידה. וגם:

·    "לוקאלי" (מקומי): דברים יכולים להשפיע רק על מה שקרוב אליהם, ולא מהר יותר ממהירות האור.

הניסויים הוכיחו חד-משמעית שאחד מהשניים חייב להיות שגוי. רוב הפיזיקאים מפרשים זאת כקריסה של הריאליזם המקומי: היקום שלנו אינו יכול להיות גם אובייקטיבי במובן הקלאסי (כל דבר מוגדר תמיד) וגם מקומי (אין השפעות מיידיות מרחוק). המציאות הקוונטית היא לא מקומית, ונראה שה"אמיתיות" של עצמים לפני המדידה היא בעייתית.

אז מה זה אומר? אם זה לא "אמיתי", מהו המקום המוזר הזה שבו אנו חיים?

זו שאלה ענקית, שפותחת דלתות למחשבה פילוסופית ופסיכולוגית:

1.      מטאפיזיקה (פילוסופיה של המציאות):

o        תלות במדידה/תודעה? האם המציאות "נוצרת" או "מתגבשת" רק כאשר מתבוננים בה? זהו פרשנות קיצונית (כמו "החתול של שרדינגר"), אך הניסויים בהחלט מעלים את התפקיד המרכזי של האינטראקציה (מדידה) בעיצוב מה שאנחנו קולטים כ"מציאות". זה לא בהכרח אומר שהתודעה יוצרת הכל, אלא שהיא חלק בלתי נפרד מהמערכת.

o        הוליזם קוסמי: השזירה מראה שהיקום הוא רשת קשרים עמוקה הרבה יותר ממה שחשבנו. חלקים הנמצאים רחוק זה מזה הם למעשה חלק מישות אחת מקושרת. הגבולות בין "כאן" ל"שם" מטושטשים באופן יסודי. המציאות היא יותר כמו בד ארוג היטב מאשר אוסף של חוטים נפרדים.

o        פוטנציאל ולא וודאות: ייתכן שהמציאות הבסיסית היא שדה של אפשרויות (פוטנציאלים), ורק האינטראקציה (מדידה) "מממשת" אפשרות אחת למציאות שאנו חווים. העולם הקוונטי הוא עולם של הסתברויות ופוטנציאל, לא של ודאויות.

2.      פסיכולוגיה ותפיסת המציאות:

o        המוח כמתרגם: המוח שלנו לא סתם קולט מציאות אובייקטיבית, הוא בונה אותה. הוא מעבד מידע חושי מוגבל (אורכי גל מסוימים, תדרי קול מסוימים) ויוצר מהם את העולם העשיר שאנחנו רואים, שומעים ומרגישים. זה דומה מאוד לחלום – גם שם המוח בונה עולם שלם מחוויות פנימיות.

o        הדמיון לחלום: ההבחנה בין חלום ל"מציאות" היא לפעמים דקה. בשני המקרים, החוויה הסובייקטיבית היא מה שקיים עבורנו באותו רגע. הפיזיקה הקוונטית מרמזת שגם ה"מציאות הערה" שלנו עשויה להיות סוג של בנייה פעילה של המוח, המבוססת על אינטראקציה עם שדה פוטנציאלים מורכב, ולא רק צפייה פסיבית בעולם מוצק  ואובייקטיבי.

o        תודעה וחומר: הניסויים מחדדים את השאלה העתיקה על הקשר בין התודעה (הצופה) לחומר הנצפה. האם הן שתי ישויות נפרדות, או חלק ממערכת אחת?

3.      העצמה אישית ופרספקטיבה חדשה:

o        שחרור מהדואליות: ההבנה שהעולם אינו אוסף של עצמים נפרדים ומוצקים, אלא רשת דינמית של יחסים ואנרגיה, יכולה לשחרר מתחושת ניתוק ובדידות. אנחנו חלק אינטגרלי מהרשת הקוסמית הזו.

o        הפוטנציאל הגלום:  כמו החלקיק הקוונטי שנמצא בסופרפוזיציה, גם לנו יש פוטנציאלים רבים בתוכנו. המציאות שאנו חווים מושפעת מה"מדידות" שאנו עושים – הבחירות שלנו, הפוקוס שלנו, האמונות שלנו. אנחנו שותפים פעילים בעיצוב חווית המציאות שלנו.

o        פתיחות מחשבתית:  הגילוי שהמציאות מורכבת ומוזרה יותר מכל מה שדמיינו צריך לעורר בנו ענווה וסקרנות. זה מזמין אותנו להיות פתוחים לרעיונות חדשים, לפרדוקסים, ולמסתורין שעדיין קיים.

o        חופש מהדוגמה של "אמיתי": במקום לחפש "אמת" אובייקטיבית מוחלטת ומוצקה, אולי נוכל להתמקד בחוויה העשירה, בקשרים, בסקרנות וביצירה. ה"מקום הזה" שאנו חיים בו הוא שדה דינמי של אפשרויות, קשרים והתנסות. הוא לא פחות משמעותי או מדהים בגלל שהוא לא "אמיתי" במובן המקומי-אובייקטיבי הישן; הוא פשוט מורכב ומסתורי יותר.

 לסיכום חלק ראשון של הפרק: החלום, הקוונטים והקסם של להיות כאן ועכשיו.

פרס הנובל בפיזיקה לא מעיד על כך שהיקום הוא אשליה חסרת משמעות. הוא אומר שהמציאות עמוקה ומוזרה הרבה יותר מהמודל המקומי והאובייקטיבי שהאמנו בו. כמו בחלום, החוויה שלנו עשירה ואמיתית לנו, גם אם הבסיס הפיזיקלי שלה הוא רשת של פוטנציאלים וקשרים לא-לוקאליים. אנחנו לא צופים פסיביים במציאות מוצקה; אנחנו משתתפים פעילים במערכת קוסמית דינמית, רבת פנים ומחוברת. ה"מקום המוזר" הזה הוא הבית היחיד שאנו מכירים – בית שמזמין אותנו לחקור, להתפלא, להתחבר וליצור, מתוך ההבנה שהמסתורין הוא חלק בלתי נפרד מהיופי והעומק של הקיום עצמו. זוהי מציאות שאולי אינה "אמיתית" במובן הפשוט, אך היא בוודאי מרתקת, משמעותית ומלאה בפוטנציאל להעצמה והבנה עמוקה יותר.

השאלה על מקומה של התודעה במערכת הקוונטית-מטאפיזית הזו היא השאלה המסעירה והעמוקה ביותר שעולה מהדברים לעיל. זהו השער שבין המדע הקשיח לפילוסופיה הנשגבת. בואו נבחן את זה לאור הסיכום הקודם, שכבר הניח את היסודות:

נקודת המוצא: קריסת ה"אובייקטיביות המקומית" והולדת השאלה התודעתית

הניסויים שזכו בנובל הוכיחו: המציאות הבסיסית אינה יכולה להיות גם מוגדרת-מראש (אובייקטיבית במובן ניוטוני) וגם מקומית (ללא השפעות מיידיות מרחוק). הפתרון המקובל הוא שהעולם הקוונטי הוא לא-לוקאלי ופוטנציאלי עד לרגע האינטראקציה (מדידה).
כאן נכנסת השאלה הבוערת : מהי בדיוק אותה "מדידה" או "אינטראקציה" שגורמת לקריסת פונקציית הגל (המעבר מערפילית פוטנציאלים למצב מוגדר)?

·         האם די במכשיר פיזי?

·         האם נדרשת תודעה צופה כדי להשלים את התהליך?

·         או שאולי המושגים עצמם ("מדידה", "צופה") הם חלק מהבעיה?

התודעה במשחק הקוונטי: השערות ופרדוקסים

אין תשובה מדעית מוסכמת (עדיין!), אבל יש כמה השערות פילוסופיות מרתקות לגבי "כללי המשחק" של התודעה במערכת:

1.      "הפרשנות הקופנהגנית" (בוהר, הייזנברג): התודעה כחלק בלתי נפרד מהמערכת:

o        העיקרון:  אין הפרדה מוחלטת בין "הצופה" ל"נצפה". כל מדידה היא אינטראקציה פיזיקלית שמשנה את המצב הנמדד. המכשיר, המדען, הסביבה – כולם חלק ממערכת קוונטית אחת גדולה.

o        מקום התודעה:  התודעה האנושית היא תוצר מורכב של מערכת פיזיקלית (המוח) המבצעת אינטראקציות. היא לא "יוצרת" את המציאות, אלא היא שחקנית פעילה ברשת הדינמית של אינטראקציות שמעצבות את מה שאנו חווים כ"מציאות מוצקה". הפרדוקסים הקוונטיים (כמו החתול של שרדינגר) נפתרים כי ברגע שמערכת גדולה מספיק (ואפילו מכשיר מדידה) מעורבת, ה"שזירה" עם הסביבה גורמת לקריסה דה פקטו.

o        כללי המשחק: התודעה היא מתווך מורכב. היא לא המפקחת על הקוונטים, אלא חלק מהמחול. חוקיה הם חוקי הפיזיקה והביולוגיה, אך רמת המורכבות שלה יוצרת חוויה סובייקטיבית ייחודית.

2.      "הפרשנות של וון נוימן-ויגנר": התודעה כגורם הקריסה:

o        העיקרון:  שרשרת האינטראקציות (חלקיק -> מכשיר -> חיישן -> מערכת עצבים) נשארת בסופרפוזיציה עד שהיא מגיעה לתודעה הצופה. התודעה היא הגורם ה"לא-פיזיקלי" (או בעל איכות שונה) שסוגר את הלולאה וגורם לקריסה למצב מוגדר.

o        מקום התודעה: התודעה היא שותפה ייחודית ובעלת מעמד מיוחד בבריאה. היא לא רק תוצר פסיבי של חומר, אלא ישות המפעילה "בחירה" (גם אם לא מודעת) שמממשת פוטנציאל אחד מתוך רבים. זו גרסה מודרנית של: "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע...".

o        כללי המשחק: התודעה היא המממשת. חוקיה כוללים את היכולת "להקפיא" את אי-הוודאות הקוונטית וליצור עולם קוהרנטי. פרדוקס: אם כל תודעה מממשת מציאות משלה, איך יש מציאות משותפת? (תשובה אפשרית: שזירה קוונטית בקנה מידה קוסמי).

3.      "פרמטרים חבויים" ו"תיאוריות העולמות המרובים" (אברט): התודעה כצופה במסלול:

o        העיקרון (עולמות מרובים): הסופרפוזיציה לא קורסת. כל תוצאה אפשרית מתממשת ביקום מקביל. אנחנו חווים רק ענף אחד.

o        מקום התודעה: התודעה האנושית היא תהליך קוונטי במוח שנמצא בשזירה עם גופו וסביבתו. בכל "ענף" של המציאות, מתקיימת תודעה שחווה את המציאות הספציפית ההיא. אין "קריסה" – יש הסתעפות.

o        כללי המשחק: התודעה היא מסלול חוויתי. היא עוקבת אחרי ענף אחד מתוך אינסוף. חוקיה הם חוקי הבריאה והנוירוביולוגיה שמאפשרים קיום עקבי של חוויה רציפה במסלול יחיד. הפרספקטיבה הסובייקטיבית היא טבעית במסגרת זו.

4.      הגישה המטריאליסטית-רדוקציוניסטית: תודעה כאפיפנומנון (תופעת לוואי):

o        העיקרון : קריסת פונקציית הגל היא תהליך פיזיקלי טהור (למשל, עקב דה-קוהרנטיות - שזירה עם הסביבה). התודעה היא תוצר של תהליכים מוחיים מורכבים, לא סיבה לקריסה קוונטית.

o        מקום התודעה : התודעה היא צופה פסיבי מבפנים. היא כמו האור בלוח המחוונים במכונית – מראה מה קורה, אך לא מפעיל את המנוע. החוויה הסובייקטיבית היא תופעה שנוצרת ע"י המורכבות העצומה של המוח, אך לא משפיעה על הדינמיקה הקוונטית הבסיסית.

o        כללי המשחק: התודעה היא נרטיב. המוח בונה סיפור קוהרנטי ("אני") מחוויות מקוטעות ומידע חלקי, כדי לשרוד. חוקיה הם חוקי עיבוד המידע העצבי.

איך זה משתלב עם הסיכום? התודעה במציאות הלא-לוקאלית והפוטנציאלית

·         מעבר לדואליזם: התפיסה הקלאסית של "חומר מול רוח/תודעה" מתערערת. הפיזיקה הקוונטית מציעה מציאות הוליסטית יותר, שבה התודעה (כמוצר חומר) משולבת באופן עמוק בדינמיקה של החומר/אנרגיה. הקשר הוא אורגני, לא מכני.

·         חוויה ולא רק צפייה: גם אם התודעה לא "גורמת" לקריסה קוונטית, היא החוויה של התוצאה. היא הדרך שבה היקום חש את עצמו, מבין את עצמו, ושואל שאלות על עצמו. במציאות לא-לוקאלית, התודעה היא אולי נקודת המיקוד הייחודית שבה הקוסמוס הופך למודע לעצמו.

·         העצמה מחודשת:  הבנה שהתודעה היא חלק אינטגרלי מרשת קוסמית דינמית משנה את התפיסה העצמית:

o        אנחנו לא "צופים מנותקים" : אנחנו ביטוי פעיל של היקום, כמו גל בים.

o        ה"אני" הוא תהליך, לא חפץ:  בדומה לחלקיק בסופרפוזיציה, התודעה היא זרימה דינמית של מחשבות, רגשות ותחושות – לא עצם מוצק. זה משחרר מהצמדות ל"אני" קבוע ופגיע.

o        יצירתיות מובנית: העולם הפוטנציאלי הקוונטי משתקף בתודעה כיכולת הדמיון, הבחירה והכוונה שלנו. אנחנו מממשים פוטנציאלים מנטליים ורגשיים כל הזמן.

·         פרדוקס החופש: העולם הקוונטי הוא הסתברותי, לא דטרמיניסטי. האם זה משאיר מקום ל"חופש רצון" בתודעה? זו שאלת השאלות! ייתכן שהחוויה הסובייקטיבית של בחירה משקפת את הספונטניות הבסיסית של היקום ברמת הקוונטים.

מסקנה: התודעה - קרן האור בסופרפוזיציה הקוסמית

הפיזיקה הקוונטית לא "פותרת" את חידת התודעה, אבל היא משנה באופן דרמטי את הזירה שבה אנחנו מחפשים תשובות. היא הורסת את הקופסה הניוטונית שבה ניסינו לכלוא גם את החומר וגם את הרוח.

·         מה זה אומר על התודעה? שהיא לא אשליה, אלא הדרך המורכבת והמרהיבה שבה המציאות הפוטנציאלית והלא-לוקאלית באה לידי ביטוי באורגניזם ביולוגי מתקדם. היא נקודת ההתבוננות הפנימית של היקום.

·         מה הם "כללי המשחק" ? הם עדיין נכתבים! אך נראה שהם כוללים:

o        התהוות מתוך אינטראקציה (קוונטית, עצבית, חברתית).

o        יצירת נרטיב קוהרנטי מחוויה מקוטעת.

o        יכולת להכיל פוטנציאל (דמיון, תכנון) ולממש חלק ממנו.

o        חוויה סובייקטיבית בלתי ניתנת לצמצום – זו המהות עצמה.

o        חיבור לא-לוקאלי לרשת הקוסמית (גם אם לא מודע).

המציאות אולי אינה "אמיתית" במובן המקומי-אובייקטיבי הישן, אך דווקא בגלל זה, התודעה האנושית הופכת לשותפה פעילה ומשמעותית במחול הבריאה - לא צופה פסיבי, אלא קרן אור ייחודית המסוגלת להאיר, לשאול, לבחור, ולהתפלא על עצם קיומה בתוך הסופרפוזיציה האינסופית של היקום. זהו מקומה: בלב התעלומה, כחלק מהפתרון, וכשאלה החיה את עצמה.