פרק נח' - האם התודעה יכולה לנוע לאחור ולעצב את העבר?

 האם התודעה יכולה לנוע לאחור ולעצב את העבר?

האם ייתכן שהתודעה שלנו – אותו אלמנט חמקמק – פועלת לפי חוקי זמן אחרים? על פי פרסום במגזין Popular Mechanics, הפיזיקאי ד"ר מתיו לייפר העלה השערה שלפיה רגשות עזים, זיכרונות או החלטות שאנחנו מקבלים היום, יכולים להשפיע בדיעבד על האופן שבו התרחשו רגעים מן העבר, כמו גלי הדף שנעים אחורה בזמן.

כפי שציינו, במציאות הקוונטית הזמן לא בהכרח נע קדימה. תופעות כמו שזירה קוונטית ורעיונות כמו ׳רטרו-סיבתיות׳ (השפעה של העתיד על העבר) ו׳יקום בלוק׳ מציעות הבנה שונה בתכלית של מושג הזמן כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליו. הן מערערות על הרעיון הבסיסי של סיבה ותוצאה, ומעלות אפשרות שלפיה אירועים עתידיים עשויים להשפיע על העבר – לא כמטפורה, אלא כפיזיקה לכל דבר.

״דבר אחד שלמדנו שוב ושוב מהפיזיקה הבסיסית״, טוען לייפר, ״הוא שתצפיות ישירות – כלומר, איך נראית המציאות המורגשת על פני השטח – הן לעיתים קרובות מדריך גרוע למה שקורה ברמה היסודית באמת״. כדי להמחיש זאת הוא מעלה את אלגוריית המערה שהציג אפלטון כבר לפני יותר מ-2,400 שנה. ״אנחנו רואים רק צללים שמוטלים על קיר", מסביר לייפר. הצללים מייצגים את תפיסותינו המוגבלות, בעוד שהעולם שמחוץ למערה מסמל מציאות עמוקה ומהותית יותר – את הצורות התלת-ממדיות השלמות שמטילות את הצללים. באופן דומה, ייתכן שמה שנחווה כזרימה ליניארית של זמן עשוי להיות יותר כמו צל של המציאות – ולא המציאות הבסיסית עצמה.

לאור רעיונות אלה ברוקס מציע פרשנות מסקרנת: מה אם לא רק חלקיקים, אלא גם התודעה עצמה מסוגלת לנוע בזמן? לדבריו, ייתכן שהתודעה שלנו אינה רק קול פנימי שחי את ההווה, אלא גם מנגנון שמעבד מחדש את העבר מבחינה פיזיקלית של ממש: ״נניח שאתה מתחרט על כך שהחמצת הזדמנות משמעותית לפני שנים. הרגשות שלך היום עשויים לדחוף בעדינות את ה׳אני של העבר׳ להרגיש אמיץ יותר או להסס פחות. או, אם אתה חושב על סבתך ועל הסיפורים לפני השינה שנהגה לספר, המשיכה הרגשית שלך עכשיו יכולה להצית בה תחושת השראה מעט גדולה יותר באותו רגע שבו סיפרה את הסיפורים״.

הדוגמאות האלה אולי מעט מרחיקות לכת, אך לייפר מציע להתבונן בתופעה שמוכרת לנו הרבה יותר – גמישות הזיכרון. המדע מכיר בכך שהזיכרונות שלנו לא קבועים. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו משחזרים אותו. רגשות, תובנות ופרשנויות בהווה יכולים לשנות את אופי הזיכרון – מה שאומר שאנחנו "צובעים" את העבר מחדש. לדוגמה, יכול להיות שנתרפק על זיכרון של מערכת יחסים עם אקס מיתולוגי שעשינו לו אידאליזציה, אך יום אחד, שנים מאוחר יותר, נגלה שהוא בגד בנו כל הזמן הזה. פתאום טעמם המתוק של הזיכרונות הופך למר, והגילוי צובע את כל החוויה שלנו מאותה תקופה באור אחר – אנו מפרשים אחרת ריבים, התנהגויות ואירועים שהפעם יוצרים בנו מסקנות שליליות שמעוררות כעס או סלידה.

מה אם, תוהה לייפר, התופעה הזאת כלל אינה הטיה פסיכולוגית, אלא תוצאה של התודעה שנעה במרחב ובזמן באופן קוונטי ומשנה את החוויה הסובייקטיבית שלנו בעבר הלכה למעשה?

רעיון זה, אף שעדיין בגדר תיאוריה בלבד, מעורר שאלות עמוקות בנוגע ליחסי הגומלין המסתוריים בין זמן לתודעה. בנוסף הוא מציף את הנקודות העיוורות בבסיס הגישה המטריאליסטית שלפיה התודעה נובעת מהחומר. ״גם אם נפתח אינספור תיאוריות פיזיקליות של תודעה, טוען לייפר, הן ייכשלו בהסבר של איך נוצרת החוויה המנטלית העשירה ומלאת הדימויים מתוך הסבך הרטוב והדביק של הבשר שהוא מוחנו״. על כן הוא מציע לבחון גישות חדשות ולחקור את השבילים הפחות סלולים.

אם התודעה אינה רק תוצר של כימיה במוח, אלא פועלת לפי עקרונות מסתוריים יותר – אולי כאלה שקיימים גם בעולם הקוונטי – ייתכן שאנחנו כבר עכשיו חווים, מבלי לדעת, את ההשפעות שלה לאורך ציר הזמן.

אם יש אמת ברעיון הזה, המשמעויות הן מרחיקות לכת. זהו לא רק שינוי בהבנת העבר – אלא פוטנציאל להשפעה עליו. מה יקרה אם בעתיד נוכל למקד את התודעה באופן שישכתב חוויות ישנות? האם נוכל לתקן, לרפא, לשחזר אותן? ואם כך – מהו בכלל ההבדל בין עבר, הווה ועתיד?

במקום לראות בזמן משהו שמסדר את חיינו בסדר כרונולוגי נוקשה, ייתכן שנתחיל לראות בו מרחב פתוח, שבו תודעה מסוגלת לנווט – לא רק קדימה, אלא גם לאחור.