פרק קמר' - 'סליחה שמיימית' - ממודעות אישית לשינוי

סליחה שמיימית - ממודעות אישית לשינוי

לפני כשניים עשר פרקים פתחתי שאלה: מה עושה סליחה אמיתית לנפש האדם? כעת, לאחר שיצאנו מן המושג ואל תוך חווייתו, אני מבקש לעצור ולשאול שאלה עמוקה יותר - מה השינוי שנוצר כאשר הסליחה היא לא רק אנושית אלא שמיימית, אלוהית? כאשר היא נוגעת לא רק ביחסינו עם הזולת אלא ביחסינו עם היסוד הגדול ביותר שאנו מכירים – אנחנו!

תשובתי לכך החלה להתגבש לפני כשני עשורים, בתפילה שכתבתי בנקודת זמן מאתגרת בחיי. אפתח בה, כי היא לא רק שיר - היא מפה של תנועה פנימית.

- תפילה אישית -

אֵ-ל אַדִּיר בַּמָּרוֹם

הֵיכָן הָיִיתִי וְאַיֵּה אֶהְיֶה.

הִתְמוֹדְדֻיּוֹת רְצוּפוֹת כָּל חַיַּי,

וּבְכֻלָּן אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת יָדְךָ הַמּוּשֶׁטֶת.

עָזְרֵנִי נָא אֱלֵי הַטּוֹב,

שֶׁלֹּא אַבִּיט עַל מִגְרָעוֹתַי בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ חָלִילָה.

שֶׁאֲצַפֶּה וַאֲיַחֵל לְתִקּוּנָן

וְאֶאֱזֹר אֹמֶץ לְהִתְמוֹדֵד עִמָּן.

תֵּן בִּי אֶת שִׂמְחַת הַשָּׂשׂ אֱלֵי קְרָב וְאֶת גְּבוּרָתוֹ.

תֵּן בִּי שַׁלְוָה לְהוֹדוֹת בְּכִשְׁלוֹנוֹתַי וּמַפָּלוֹתַי,

וּמִתּוֹךְ הַבִּטָּחוֹן, הַשַּׁלְוָה, הַשִּׂמְחָה וְהָאֹמֶץ -

שׁוּב וְהָקֵם אוֹתִי אֱלֵי הַטּוֹב.

ובחלוף עשרים שנה, כאשר אני קורא את המילים הללו, אני מבין: מה שכתבתי לא היה רק בקשה - היה כיוון. כיוון שאני מבקש לפרוט כאן לכלים ולשכבות מדעיות, כדי שכל קורא יוכל למצוא בהם את שלו.

מה היא סליחה שמיימית? - מעבר להגדרה

הגדרה: סליחה שמיימית מייצגת סליחה אינסופית הנובעת מאהבה אינסופית של הבורא לנבראיו.

הפסיכולוגיה של הסליחה מגדירה אותה לרוב כתהליך קוגנטיבי-רגשי שבו האדם מחליף תחושות של כעס ועוינות ברגשות חיוביים כלפי מי שפגע בו (Worthington, 2006). אך הסליחה השמיימית - כפי שאני מבין אותה - היא שכבה עמוקה יותר. היא אינה עוסקת בהכרח באחר אנושי ספציפי, אלא ביחסינו עם המציאות עצמה, עם ההשגחה, עם הסדר הנסתר שמאחורי הנסיבות.

במובן הזה, סליחה שמיימית אינה רק הבנה חדשה של אירוע - היא שינוי במבנה הפנימי של האדם. שינוי שמתרחש כאשר התודעה מפסיקה להיאחז בעבר ומתחילה לפעול מתוך חיבור להווה ולשורש. מדובר במעבר ממצב שבו האדם מגיב למציאות, למצב שבו הוא יוצר את יחסו אליה מתוך בחירה עמוקה.

מחקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה מראים כי תהליכים של סליחה וקבלה קשורים לפעילות מופחתת באמיגדלה - מרכז האיום במוח - ולפעילות מוגברת בקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי על ויסות רגשי ועל קבלת החלטות מבוססת ערכים (van der Kolk, 2014). במילים אחרות: סליחה היא לא רק רגש - היא שינוי ביולוגי מדיד.

כאשר אנחנו מחליטים לסלוח לא רק לאדם אלא לחיים עצמם - אנחנו מחזירים לעצמנו את יכולת הנשימה.

פירוק מנגנון ההישרדות - כאשר הגוף לומד שהסכנה חלפה

כאשר אין סליחה, המערכת הפנימית פועלת מתוך הישרדות. הגוף נשאר דרוך, התודעה מחפשת סכנה, והלב נסגר כדי לא להיפגע שוב. מבחינה פיזיולוגית, מדובר במצב של פעילות יתר של מערכת העצבים הסימפתטית - מה שמכונה: "תגובת הלחימה או הבריחה" (fight or flight).

פורמט הפולי-ואגאל שפיתח הנוירולוג: Stephen Porges מראה כיצד מצבים של איום לא-מעובד שומרים את הגוף בדריכות כרונית. סליחה שמיימית מפרקת את מנגנון ההישרדות הזה - לא דרך מאבק, אלא דרך הבנה שהאירוע הסתיים והאיום אינו קיים עוד. ברגע שהאדם מפסיק לראות את עצמו כמי שצריך להתגונן כל הזמן, מתפנה אנרגיה לחיים עצמם - ליצירה, לקשר, לשמחה.

בתפילתי כתבתי: "תֵּן בִּי שַׁלְוָה לְהוֹדוֹת בְּכִשְׁלוֹנוֹתַי." - אני מבין כעת כי זו לא הייתה בקשה לכניעה - זו הייתה בקשה לעזיבת מצב הלחימה. להניח את נשק ההגנה ולאפשר לחיים לגעת בי.

לסלוח באופן אלוהי פירושו לאמור לגוף: 'אפשר לנשום. המלחמה הסתיימה.'

החזרת האחריות הפנימית - הכוח שעובר מן החוץ אל הפנים

אחת התנועות המרכזיות בסליחה שמיימית היא החזרת האחריות למקום הפנימי. לא האחריות על מה שקרה - אלא האחריות על מה אני עושה עם מה שקרה. זהו הבדל עצום. האדם מפסיק להיות תלוי בשינוי של האחר, בהסבר חיצוני, בהכרה שלא תגיע - ומתחיל לבנות את חירותו מבפנים.

הפסיכולוגיה החיובית, ובפרט מחקריו של Martin Seligman על learned helplessness ועל learned optimism, מראה כי האופן שבו אנשים מפרשים אירועים שליליים (internal vs. external locus of control) משפיע ישירות על חוסנם, בריאותם ותחושת המסוגלות שלהם. כאשר האדם עובר מ-"זה קרה לי" ל-"זה קרה וכך אני בוחר לנוע" - מרכז הכוח עובר מן החוץ אל הפנים.

בתפילה ביקשתי: "תֵּן בִּי פִּקְחוּת וְעָרְמָה רַעֲנָנָה." עכשיו אני יודע: הפקחות הזו היא היכולת לראות שאני זה שמחזיק את המפתח לחיי - לא הנסיבות, לא מי שפגע בי.

החירות האמיתית אינה נמצאת בסיפור שקרה - אלא בבחירה של מה אני עושה איתו מכאן והלאה.

יצירת זהות חדשה - מי אני מעבר לפצע

כאשר אין סליחה, הזהות נבנית סביב מה שקרה. האדם רואה את עצמו דרך הפגיעה, דרך החסר, דרך הסיפור שנהפך לעמוד שדרה של תחושת העצמי שלו. בפסיכולוגיה אנחנו קוראים לכך: "narrative identity" - הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו.

מחקריו של Dan McAdams על זהות נרטיבית מראים כי האופן שבו אנשים מעצבים את "סיפור החיים" שלהם משפיע ישירות על רמת האושר, תחושת המשמעות והיכולת לצמוח ממשברים. סליחה שמיימית מאפשרת לעצב מחדש את הסיפור: לא להמחיק אותו, אלא לבנות זהות שאינה תלויה בפצע אלא בערכים, בבחירה ובמשמעות.

האדם עובר מ"מי שנפגע" ל"מי שבוחר כיצד לחיות." זו אינה אשליה של אופטימיות - זוהי עבודה פנימית של ממש.

הפצע אינו זהותנו - הוא רק מסע שעשינו בדרך להיות מי שאנחנו.

מעבר מזיכרון חי לזיכרון שלם - כאשר העבר מפסיק לנהל את ההווה

אירוע שלא נסלח נשאר זיכרון חי - כזה שממשיך להפעיל תגובות כאילו הוא מתרחש עכשיו. הנוירולוגיה מסבירה זאת בתהליך שנקרא: "memory reconsolidation": בכל פעם שאנחנו שולפים זיכרון טעון, הוא נכנס מחדש למצב של פגיעות ומסוגל להשתנות - אם מה שמתרחש בזמן השליפה הוא עיבוד ורגיעה (Ecker et al., 2012).

כאשר מתרחשת סליחה שמיימית, הזיכרון אינו נמחק - הוא משנה את מיקומו. הוא הופך לזיכרון שלם: כזה שנמצא בעבר ואינו מנהל את ההווה. האדם זוכר - אך אינו נשלט. זהו שינוי עדין אך עמוק. ההבדל בין לחיות "בתוך" זיכרון לבין לחיות "לידו".

הזיכרון שלם הוא זה שאנחנו יכולים להניח על המדף, לבקר אותו - ולחזור ממנו אל החיים.

פתיחת ערוץ האמון - לא אמון עיוור, אלא אמון מבוסס הבנה

סליחה שמיימית יוצרת בתודעה תנועה של אמון. לא אמון עיוור, לא ויתור תמים על שיקול הדעת, אלא אמון הנובע מהבנה שיש סדר גם בתוך מה שנראה ככאוס. הפסיכולוגיה מכנה זאת coherence - תחושת הקוהרנטיות, שהיא אחד ממשאבי החוסן המרכזיים שזיהה Aaron Antonovsky במחקריו על בריאות ועמידות.

כאשר האמון חוזר, האדם מפסיק לחיות מתוך מאבק מתמיד ומתחיל לנוע מתוך זרימה. האמון הזה אינו רק אמון במציאות - אלא גם אמון בעצמי: ביכולת שלי לפגוש, להכיל ולצמוח מכל מצב. זהו אמון שאינו תלוי בכך שהחיים יהיו קלים - אלא בכך שאני מסוגל לעמוד בהם.

בתפילה כתבתי: "אַמֵּץ כֹּחִי בְּכָל שַׁלְבֵּי הַמַּעֲרָכָה, גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי נָסוֹג לְשָׁעָה." זהו בדיוק תיאורו של אמון שאינו מתנה את עצמו בניצחון - אלא מחזיק את האדם גם בנסיגה.

אמון אמיתי אינו אמירה שהכל טוב - אלא הידיעה שגם כשלא, אני אמשיך לנוע קדימה.

השפעת הסליחה על מערכות החיים - ריפוי שמתפשט

כאשר מתרחשת סליחה עמוקה, היא אינה נשארת רק ברובד הפנימי. מחקרים של Luskin (2002) ו-Toussaint et al. (2015) מראים כי סליחה קשורה באופן מדיד לשיפור בבריאות הלב וכלי הדם, לירידה ברמות קורטיזול (הורמון הסטרס), לשיפור איכות השינה ולהגדלת תחושת האושר הסובייקטיבי.

אך מעבר לנתונים - מה שאני רואה בחיי ובחיי אנשים שליוויתי הוא שינוי בדרך שבה האדם פוגש מצבים חדשים. האדם פחות מופעל, פחות מגיב מתוך פחד, ויותר פועל מתוך בהירות ושקט פנימי. מערכות היחסים משתנות. הבחירות בחיים משתנות. הנוכחות בחיים - פשוט גדלה.

סליחה אמיתית אינה חוויה פרטית - היא גל שמשנה את כל מי שנוגע בנו.

תנועת הריפוי - שינוי כיוון ולא נקודה

הריפוי שנוצר מתוך סליחה שמיימית אינו תוצאה של פעולה אחת - אירוע חד-פעמי של "החלטתי לסלוח" - אלא של שינוי כיוון שלם. כמו אונייה שמשנה את הגה ב-5 מעלות: ההבדל אינו ניכר מיד, אך לאחר שעות של שייט - הגעת לנמל אחר לגמרי.

הגוף נרגע, הרגש מתאזן, התודעה מתבהרת והשורש מקבל תיקון. זהו ריפוי שאינו תלוי בנסיבות אלא נובע מתנועה פנימית יציבה. ויסות רגשי (emotional regulation), שהוא אחד הכישורים המרכזיים שחוקרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מתחזק באופן ניכר כאשר האדם עוסק בתהליכי סליחה עמוקים (Webb et al., 2012).

ולסיום קטע זה, בקשה שאני חוזר אליה: אל תחפש את הרגע הגדול. חפש את הכיוון.

הריפוי אינו אירוע - הוא כיוון. ואת הכיוון אתה בוחר בכל רגע מחדש.

חתימה - ממודעות לחיים

כאשר האדם מסכים לראות מעבר לאירוע עצמו, לפרק את האחיזה, ולהחזיר לעצמו את האחריות ואת האמון - הוא יוצא ממעגל הסבל ונכנס למרחב של חיים. שם הסליחה אינה רק פעולה - היא מצב הוויה.

אני מאמין שכל אדם, בנקודת הזמן הנכונה, מסוגל לעשות את המעבר הזה. לא בכוח הרצון בלבד, ולא בלי כאב. אלא מתוך בחירה מודעת, מתוך גיבוי של אנשים שאוהבים אותו, ומתוך חיבור לכוח שגדול ממנו.

ואם אחזור לתפילה: "שׁוּב וְהָקֵם אוֹתִי אֱלֵי הַטּוֹב" - הקמה אינה חזרה למקום שהיית. היא תנועה אל מקום שטרם ידעת.

הסליחה השמיימית אינה מחיקת העבר - היא שחרור לעתיד. ומשם, הכל אפשרי.

 אסמכתאות מדעיות ומחקרים תומכים:

Antonovsky, A. (1987). Unraveling the Mystery of Health. Jossey-Bass. - מחקר מכונן על תחושת הקוהרנטיות (Sense of Coherence) כגורם מגן מרכזי בבריאות נפשית ופיזית.

Ecker, B., Ticic, R., & Hulley, L. (2012). Unlocking the Emotional Brain. Routledge. - על תהליך ה-Memory Reconsolidation והיכולת לשנות זיכרונות טעונים רגשית דרך עיבוד מודע.

Luskin, F. (2002). Forgive for Good. HarperOne. - מחקרי סטנפורד המוכחים על הקשר בין סליחה לשיפור בריאות לב וכלי הדם ורמות הסטרס.

McAdams, D. P. (2001). The psychology of life stories. Review of General Psychology, 5(2), 100-122. - על זהות נרטיבית ועיצוב סיפור החיים כגורם מרכזי בנפש האדם.

Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory. Norton. - תיאוריית הפולי-ואגאל ומשמעותה לגוף שלומד לצאת ממצב הישרדותי.

Seligman, M. E. P. (1990). Learned Optimism. Knopf. - על learned helplessness ועל locus of control כמשפיעים על חוסן, בריאות ותחושת המסוגלות.

Toussaint, L. L., et al. (2015). Forgiveness and physical health. Psychology of Health, 30(8), 898-913. - מחקר הראה כי סליחה קשורה לרמות נמוכות יותר של קורטיזול ולאיכות שינה טובה יותר.

van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score. Viking. - על הקשר בין טראומה שאינה מעובדת לתגובות גופניות כרוניות, ועל תהליכי ריפוי.

Webb, J. R., et al. (2012). Forgiveness and health: Assessing the mediating effect of health behavior. Journal of Psychology and Theology, 40(3), 202-210. - על תרומת הסליחה לוויסות רגשי ולדפוסי התנהגות בריאים.

Worthington, E. L. (2006). Forgiveness and Reconciliation. Routledge. - מודל REACH לסליחה ומחקריו על סליחה עצמית וסליחה לאחר.