פרק קנר' - חלק ב' לרפואה תודעתית - תפילה אל הבורא ואל איברי הגוף

תפילה אל הבורא ואל איברי הגוף

8  שלבים של חיבור, ריפוי והשבת סדר
הגוף לא מתקלקל… הוא מדבר.
והאיברים לא מבקשים תיקון - הם מבקשים הקשבה.

בפרק א' של רפואה תודעתית עסקנו בשפת הגוף כפי שהמדע מבין אותה - הנוירוביולוגיה של הלולאה, זיכרון הטראומה בתא, הגוף כארכיון של כל מה שלא הושלם. כעת אנו יורדים עמוק יותר, אל שכבה שאין לה שם מדעי, אך כל אדם שפגש אותה פנימה יודע בדיוק על מה מדובר - השכבה שבה הגוף כבר אינו רק ביולוגיה, אלא ביטוי של נשמה בתוך כלי.

המסורת היהודית, ובמיוחד עולמות הקבלה והחסידות, מחזיקה בהבנה שקדמה לכל מחקר מוחי בדורות האחרונים: כל איבר הוא לא סתם שריר או בלוטה. כל איבר הוא מקדש. כל איבר נושא בתוכו ניצוץ אלוקי, מידה רוחנית, ואחריות נשמתית. ולכן כאשר האיבר נפגע - אין זה רק אירוע גופני. זוהי הזמנה של הנשמה לבוא ולשוחח עם עצמה במקום הכי אמיתי שיש לה: הגוף.

פרק זה מוקדש לאותה שיחה. לתפילה שאינה טכניקה אלא תנועה של נפש. לשמונה שלבים שאינם שלבים של תרגיל אלא שלבים של חזרה הביתה - אל הבורא שנתן את הגוף, ואל האיבר שמחכה כבר זמן רב לשמוע שמכירים בו.

כי לפני שהגוף יוכל להירפא, עליו להרגיש שהוא נראה - לא רק נבדק.

א. יסודות הקבלה - האיבר כמיכל אור
הקבלה מלמדת שהמציאות כולה בנויה מהתפשטות האין־סוף לתוך כלים. הכלים הם הצורות, הגבולות, המבנים שמאפשרים לאור האין-סופי להיות מוכל, ולא להציף. בלי כלי - אין קליטה. בלי גבול - אין ביטוי.

הגוף האנושי, על פי הקבלה, הוא הכלי המושלם ביותר שנוצר בעולם הנגלה. ספר הזוהר מתאר את האדם כ"עלמא זוטא" - עולם קטן - שכל הספירות האלוקיות כלולות בתוכו: חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ואין ספירה שאינה מוצאת ביטויה בגוף.

האיבר, בהיותו חלק מהגוף, אינו ניטרלי. הוא נושא על עצמו את כובד הספירה שמשויכת אליו. הלב, למשל, קשור לספירת תפארת - המרכז, האמת, ההרמוניה בין חסד לגבורה. הכבד קשור לגבורה - הכוח שמסנן, שפוסל, שמחזיק גבול. הכליות קשורות לנצח והוד - עמודי הקיום, העמידות, ה"לחישה" הנסתרת שממנה עולות המחשבות בלילה.

"כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת" - הגמרא, ברכות סא.

כאשר כלי נפגע - על פי תורת הקבלה - ייתכן שהאור שהיה אמור להיות מוכל בו היה גדול מדי, חזק מדי, או מכוון לא נכון. הכלי נסדק לא מחולשה אלא מעודף. ולכן הריפוי אינו רק "תיקון הכלי" - אלא כיוונון מחדש של האור שנכנס אליו, ויצירת כלי שיוכל להכיל יותר בעדינות.

זהו אחד מהמפתחות הגדולים: כאשר אדם פונה בתפילה אל האיבר, הוא למעשה פונה אל הניצוץ האלוקי הספציפי שאותו האיבר נושא. הוא מחזיר לאיבר את זהותו הרוחנית, את שמו הנשמתי, ואת האפשרות לחזור לתפקידו המקורי - לא רק כאיבר שמתפקד, אלא כמקדש שמאיר.

כל פגיעה בכלי היא שאלה: האם האור שזורם בתוכי מתאים לי? האם אני מחזיק את מה שנועד לי - או את מה שלקחתי על עצמי?

ב. מפת הספירות בגוף - ריפוי ממוקד לפי עולם הקבלה
אחד מן העושר הגדולים של תורת הקבלה הוא מה שניתן לכנות "מפת הגוף הרוחנית". כל ספירה מקבילה לאיבר מרכזי, ולמידה רגשית-נשמתית. הבנת ההקבלה הזו מאפשרת לאדם לזהות לא רק איפה כואב - אלא מה מבקש להיתקן.

כֶּתֶר - ראש, קדקוד, הכתר שמעל לדעת. הוא מייצג את "הרצון הנסתר", את השורש שקדם לכל מחשבה. כאשר ה"ראש" כואב או לוחץ, ייתכן ששאלת ה"לשם מה אני חי?" עדיין לא נענתה.

חָכְמָה - המוח הימני, ההברקה, הרעיון. מקום הראיה הכוללת, של "אהה" שקודם לחשיבה. חולשה כאן פוגשת לעיתים אדם שאיבד את יכולת ההתפלאות, את חוש הניסים.

בִּינָה - המוח השמאלי, ההבנה, הלב. כן - הלב גם בינה. מקום העיבוד, ההפנמה, ה"הנחה של רגש לשבת ולשהות". מחלות לב לעיתים קרובות מספרות על לב שלא הורשה לעכל לאט.

חֶסֶד - הזרוע הימנית, הנתינה, הפתיחות. כאן גם הכבד - אורגן הנתינה הגופני. כאשר אדם אינו מסוגל לתת, לקבל, לפתוח - הכבד מרגיש את זה.

גְּבוּרָה - הזרוע השמאלית, הגבול, הסינון. הכבד גם כאן, כמו גם הטחול. מקום הכוח שאומר "לא", שמסרב, שמגן. כאשר אדם חי בגבורה מופרזת - קשיחות, שליטה, פחד לוותר - הגוף מחזיק את זה בשריר ובגבול.

תִּפְאֶרֶת - הלב, החזה, ה"אמצע". מידת האמת שמאזנת בין חסד לגבורה. כאשר אדם חי בחוסר אמת - עם עצמו, עם אחרים - הלב והחזה מרגישים את הניגוד.

נֶצַח וְהוֹד - הירכיים, הכליות, הריאות. ה"לחישה הנסתרת", הקצב, הנשימה. "כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת" - הכליות הן מקום הייעוץ הנסתר, מקום שממנו עולות ההשראות בלילה.

יְסוֹד - האיבר המייחד, קשר הנשמה לעולם, מקום הברית. כאן שוכנים גם הסגנון הייחודי של האדם, שם חשיפתו האמיתית, יכולת ה"חיבור" הכנה לאחר.

מַלְכוּת - הרגליים, הפה, מקום ה"ביטוי בעולם". כאן גם מקום הכבוד - של הנשמה שמקבלת את עצמה בעולם הנגלה. כאשר אדם אינו חש "ראוי לקבל" - המלכות אינה יכולה להאיר.

אין כאב בגוף שאינו מדבר גם את שפת הנשמה. שאל לא רק "איפה" - אלא "מה הספירה שם אומרת?"

ג. תורת החסידות - האיבר כבן בית של השכינה
אם הקבלה מתארת את מבנה הכלים, החסידות מדברת על החיות שבתוכם. הבעל שם טוב לימד שאין מקום שהאלוקות נעדרת ממנו - "מלוא כל הארץ כבודו" אינו רק שיר, אלא תיאור פיזיקלי של המציאות. ולכן - אין איבר שהשכינה אינה שוכנת בו. אין כאב שאינו גם מקום של אלוקות שמצפה לגילוי.

זוהי אחת מן ההפיכות הגדולות שחסידות מציעה לאדם: הכאב אינו עדות להיעדר הבורא - הוא מקום של נוכחות מוסתרת, של: "אני אחריך בצרה". לכן הגישה אל הכאב, על פי עולם החסידות, אינה ניסיון לגרש אותו אלא חיפוש ה"ניצוץ" הטמון בתוכו.
"לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום שאינו פנוי ממנו. (זוהר, תיקוני זוהר)

הרבי מקוצק לימד שהשבירה אינה ניגוד לקדושה - היא מקום שדרכו ממתין אור גדול יותר לצאת. "אין שלם יותר מלב שבור". ולכן הלב שנשבר, הכליה שכואבת, הגוף שעייף - אינם "נפלו" מן הקדושה. הם אולי מחזיקים בצורה הכי נאמנה את הקדושה שממתינה לה מי שיכיר בה.
המגיד ממזריטש, תלמידו הגדול של הבעל שם טוב, לימד שכל "ירידה" היא לצורך "עלייה". כאשר אדם פוגש מצב גופני קשה, ייתכן שזוהי ירידה שנועדה להביא אותו לגילוי עמוק יותר של עצמו ושל בוראו - לא כעונש, אלא כמדרגה.

רבי נחמן מברסלב הוסיף ממד נוסף - התפילה הספונטנית. ה"שיחה" עם הקדוש ברוך הוא בשפה פשוטה, יומיומית, אינטימית. לא נוסח, לא טקס - אלא שיחה של ילד עם אביו. ולכן בתפילה לריפוי האיבר על פי דרך ברסלב, הדגש הוא על הכנות, על הדיבור מן הלב, על ההרשאה לדבר גם מתוך בלבול, כאב, ואי-ידיעה.

אחד היסודות הגדולים ביותר בחסידות הוא "ביטול" - ביטול הרצון האישי מפני הרצון העליון. אך חשוב להבין: ביטול אינו ביטול עצמי. הוא אינו שלילה של "אני". הוא השהייה של ה"אני" שרוצה לשלוט, כדי שה"אני" האמיתי - זה שקשור לאין-סוף - יוכל לדבר. בהקשר של ריפוי, 'ביטול' פירושו: אני מפסיק לנהל את הריפוי, ומתחיל לאפשר אותו.

כשאתה מפסיק לדרוש מהגוף שיתנהג אחרת, ומתחיל לשאול אותו מה הוא מנסה לומר - אתה כבר בחסידות.

ד. שער התפילה - מה עושה התפילה לאיבר
תפילה, במסורת היהודית, אינה "שליחת בקשה לשמיים". מילת "תפילה" נגזרת מן השורש פ-ל-ל, שמשמעותה "לשפוט את עצמו", "לבחון את עצמו מבפנים". תפילה, אם כן, היא מקום של הסתכלות פנימית - לא רק פנייה כלפי מעלה, אלא תנועה כלפי פנים.

ולכן התפילה הרפואית האמיתית אינה מתחילה במילים. היא מתחילה בעצירה. ברגע שבו האדם מניח את הדחיפה לרפא, לתקן, לפתור - ופשוט נוכח. כאשר הנוכחות הזו נפגשת עם כוונה פנימית, עם הכרה שיש כוח גדול ממני שיכול לפעול כאן - נפתח שער.

ברכת 'אשר יצר' (תפילה הנאמרת לאחר יציאה מהשירותים) מסתיימת בסוף: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, רוֹפֵא כׇל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.להדגיש כי את הבשר (הגוף), ה' מרפא והרפואה היא באורח פלאי ("ומפליא לעשות").

ספר הזוהר מתאר שתפילה שנאמרת מתוך לב מלא כוונה "בוקעת רקיעים" - לא כמטפורה פיוטית, אלא כתיאור של מציאות. כאשר הכוונה שלמה, כאשר האדם כולו מכוון לנקודה אחת - תנועה של אנרגיה מתרחשת. הזוהר מכנה זאת: "אתערותא דלתתא" - התעוררות מלמטה, שמעוררת "אתערותא דלעילא" - תגובה מלמעלה שנשפעת.

בהקשר של איבר פיזי - מה שקורה בתפילה נכונה הוא זה: הריכוז המכוון, ההתייחסות הישירה לאיבר, הנוכחות האוהבת שנשלחת אליו - אלה אינם רק "כוונות". הם מחוללים שינוי בתשומת הלב הפנימית, בנשימה, במתח השרירי, ובתחושה הסומטית. התפילה, כאשר היא נכונה, מביאה את ה"אור" הרוחני בדיוק לאותו ה"כלי" שזקוק לו.

ולכן הפנייה אל האיבר עצמו - בשם, בהכרה, בייחוד - אינה פגניות. היא עמוקה מבחינה רוחנית: האיבר נברא בשמו, נושא תפקידו, ויש לו "ניצוץ" ייחודי בתוך מבנה הנשמה. כאשר אומרים: "לבלב שלי, אני פונה אליך" - אנחנו מחזירים לאותו ניצוץ את ה"שם" שלו, את ההכרה בקיומו, ואת האפשרות לחזור ולפעול.

תפילה שנאמרת אל האיבר אינה הומניזציה של הגוף. היא הכרה שכל כלי של הבורא - כולל הגוף שלך - ראוי לפנייה ישירה, מכבדת ואוהבת.

ה. שמונת השלבים - מסע מלא של ריפוי
שמונה הוא מספר שמעבר לטבע. שבעה ימי הבריאה - ושמיני הוא מה שמגיע אחרי שהעולם הושלם, מה שמעבר לסדר הטבעי. ספירת שמיני בחנוכה, מילה ביום השמיני, שמיני עצרת - כולם מציינים מפגש עם מה שאינו ניתן להשגה בכוחות עצמו אלא רק ב"עזרא דלעילא" - סיוע עליון. לכן שמונה שלבים של תפילה לריפוי אינם מקריים: הם מבקשים לעבור מן הטבעי אל שמעל לטבע.

שלב 1 - כינון כוונה - עוד לפני מילה
לפני שפה נפתח, לפני שמחשבה מנוסחת - יש רגע של הכנה. בתורת החסידות קוראים לזה "התבוננות" - ישיבה שקטה שמתכוונת פנימה. ה"כוונה" בתפילה הקבלית אינה עניין של דקה. היא ה"כלי" שקודם לכל מילה.

בשלב זה, האדם עוצר. שם יד על הלב. לוקח נשימה עמוקה. ואומר לעצמו - בתוכו, בשקט - שהוא נכנס עכשיו למרחב אחר. לא למרחב של ניסיון לשכנע, לשלוט, או לתקן בכוח - אלא למרחב של פתיחות, של הסכמה להתרפא, של ביטול הרצון לנהל את הריפוי.
הכוונה הזו, כשהיא אמיתית, כבר מייצרת שינוי: המערכת הגופנית עוברת ממצב "לחץ ושליטה" למצב "קבלה ופתיחות". וזה לבדו - עוד לפני מילה אחת - כבר ריפוי.

כוונה אמיתית היא לא מה שאתה חושב לפני התפילה - היא מה שאתה בתפילה.

שלב 2 - פנייה ישירה לבורא - שפת הבן
השלב השני הוא הפנייה לבורא - לא לאיבר, לא לכוחות אחרים, אלא ישירות אל מקור החיים. ואולם, הפנייה הזו, על פי תורת החסידות, צריכה להיות בשפה אישית, חיה, כנה. לא בנוסח כבד שמרגיש רחוק, אלא בשפה שבה האדם מדבר עם מי שמכיר אותו כבר לפני שנולד.
רבי נחמן מברסלב קרא לדרך זו "התבודדות" - שיחה אישית בינך לבין בוראך, ביחידות, בלשון שבה אתה חי. מותר לשאול, מותר שלא להבין, מותר לומר: "אני לא יודע" - ובלבד שהדיבור יהיה אמיתי.

ניתן לכלול בשלב זה את הפסוק: "אל נא רפא נא לה" - הפסוק הקצר ביותר שבו מתפלל משה רבנו עבור אחותו מרים. חמש מילים בלבד, ובהן כל העולמות: פנייה ("אל"), בקשה ("נא", בענווה), ריפוי ("רפא"), וחזרה ("נא" - שוב), ושם הנרפא ("לה"). כאשר אדם אומר את הפסוק הזה עבור עצמו, עם כוונה - הוא עומד בשרשרת של אמונה שנמשכת מאז המדבר.

דבר אל הבורא כמו שאתה מדבר עם מי שאוהב אותך ללא תנאי - כי הוא אבא.

שלב 3 - אזכור האיבר - החזרת כבוד
כאן מגיע הרגע שרבים מתקשים בו: לפנות ישירות אל האיבר. מדוע? כי רוב האנשים פגשו את האיבר הכואב בכעס, בתסכול, ב"למה אתה עושה לי זאת". הם מרגישים שהגוף בגד בהם, שהאיבר כשל.

אולם על פי תורת הקבלה, גישה זו הופכת את הסדר. האיבר לא בגד - הוא נשא. נשא לעיתים עומסים שלא היו שלו, עומסים שנמשכו ממשפחה, מדורות, ממחשבות חוזרות שנחרתו בגוף. והוא עשה זאת בנאמנות. ולכן הפנייה הנכונה אליו היא פנייה של הכרת תודה ראשית, של כבוד.

כמו שמביאים ילד לפני אביו - לא כאשם, לא כנכשל, אלא כיצור שזקוק לתשומת לב - כך מביאים את האיבר לפני הבורא. ואומרים את שמו בשמחה: "לבלב שלי", "לכליה שלי", "ללב שלי" - ומחזירים לו את הכבוד שמגיע לו.

האיבר לא ביקש לכאוב. הוא ביקש שיקשיבו לו. תן לו את זה תחילה.

שלב 4 - בקשת ריפוי רב-שכבתית - גוף, נפש, נשמה
הריפוי שמבקשים בשלב זה אינו רק הפסקת כאב פיזי. הוא ריפוי של כל השכבות: השכבה הגופנית - שהאיבר יחזור לתפקוד ולחיות. השכבה הרגשית - שמה שנשמר בו כרגש, כמתח, כזיכרון גופני, ישוחרר. השכבה הנשמתית - שהניצוץ האלוקי שבאיבר יוכל לחזור ולפרוח.
על פי הקבלה, כל איבר קשור לשורש נשמתי ספציפי. כאשר מבקשים ריפוי לאותו שורש, אנחנו מבקשים שהמידה הרוחנית שנפגעה - חסד, גבורה, בינה - תשוב לאיזון. זוהי תפילה שמגיעה גבוה יותר מבקשה גופנית, כי היא פונה לשורש ולא לענף.

ניתן בשלב זה להוסיף כוונה לשם 'הויה' - לא כ"הפעלת שם" מיסטית אלא כהתכווננות אל מידת הרחמים האינסופית שהשם הזה מסמל. לפי רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י, כל שם אלוקי מאיר מידה ספציפית. 'שם הויה' מאיר רחמים. ובמרחב של רחמים, הגוף יודע להירפא.

אל תבקש רק שלא יכאב - בקש שיחזור לאור. זה השינוי שאף תרופה לא יכולה לרשום.

שלב 5 - שחרור תכנים דוריים - ריפוי השורש
אחד השלבים המיוחדים ביותר בתפילה הזו הוא הפנייה לתכנים שאינם "שלנו" בלבד. תורת הקבלה מלמדת על "גלגול" ועל "עיבור" - על דרכים שבהן נשמות מחוברות זו לזו בין דורות. גם מבלי להיכנס לדיוני ה"גלגול" הגדולים, ניתן להבין פשוט: אנחנו נושאים בגופנו דפוסים שהתחילו לפנינו. רגש של אם שלא שוחרר. פחד של אב שנשמר בשקט. בושה של דורות שנחרתה בגנים.

כאשר אנחנו פונים בתפילה ומבקשים שחרור תכנים דוריים, אנחנו עושים דבר עמוק: אנחנו מכירים שה"כאב" אינו תמיד אישי, ואנחנו מבקשים שה"תיקון" ייעשה לא רק עבורנו אלא גם עבור מי שנשא את זה לפנינו ולא יכול היה לשחרר.

זהו תיקון. "תיקון" בקבלה אינו רק "תיקון עצמי" - הוא תיקון של חלק בשורש הנשמתי הכולל. ולכן כאשר אדם משחרר דפוס דורי בריפוי, הוא עושה תיקון שמשפיע על כל הרשת המשפחתית, גם על מי שכבר אינם בחיים.

כשאתה מרפא את עצמך, אתה לפעמים מרפא גם את מי שלא יכל לרפא את עצמו לפניך.

שלב 6 - שפה קבלית עדינה - האותיות כמנגינה
ספר יצירה, ספר הקבלה הקדום ביותר, פותח בכך ש"ברא אלקים את עולמו בספר, בסופר ובסיפור" - בשלושה: הכוונה (הסופר), הצורה (הספר), והביטוי (הסיפור). כל אות בעברית, על פי קבלה, היא לא סמל בלבד - היא צורה שיש לה תדר, כוח, ואור.

כאשר משתמשים בשפה קבלית בתפילה - מילים כמו "אור", "שפע", "תיקון", "ייחוד", "רחמים", "חמלה" - אנחנו איננו מדברים במילים ריקות. אנחנו "מכוונים" תודעתית לאותה מידה רוחנית. כמו שמנגנים בנגינה שיש לה תדר - כך מבטאים שם או מילה שיש לה תדר - ואנחנו מזמינים את אותו תדר להיכנס לגוף.

ניתן בשלב זה להשתמש בשמות קודש אם הם מוכרים ומרגישים טבעיים - לא כ"שימוש במאגיה" אלא כ"הצטרפות לזרם". כאשר שם הויה נאמר בכוונה של רחמים, כאשר "אל" נאמר בכוונה של כוח ונתינה, כאשר "שדי" נאמר בכוונה של גבול ושמירה - כל אחד מהם מאיר מידה אחרת שהגוף יכול לקלוט.

האותיות הן לא רק סמלים. בידיים הנכונות, בלב הנכון, הן כלים של אור.

שלב 7 - מסירת האחריות - "לא בי ולא ממני"
זהו אחד השלבים הקשים ביותר לאדם מודרני. אנחנו רגילים לנהל, לשלוט, לדעת. ולכן לוותר על שליטה - גם בריפוי - מרגיש לעיתים כניעה. אולם בפרספקטיבה הרוחנית, זו אינה כניעה - זו חכמה.

הבעל שם טוב לימד ש"אדם מוגבל בדעת, ועוצם ידו מוגבל". ויתור על שליטה בריפוי אינו פסיביות - הוא ההכרה שהבורא יכול לפעול בדרכים שהאדם אינו יכול לדמיין. לכן מסירת האחריות בתפילה פירושה: "עשיתי את חלקי - שמיעה, שינוי, כוונה - ועכשיו אני מאפשר לך לעשות את חלקך, בדרך שאתה יודע, בזמן שאתה קובע, בצורה שאני לא צריך להבין.

זוהי מידת ה"ביטחון" בלשון בחיי בן פקודה - לא ביטחון תמים שכל בקשה תתקבל, אלא ביטחון עמוק שהבורא הוא מקור הטוב, ושמה שיגיע - גם אם לא מובן - הוא לטובת הנשמה.

כאשר אתה מרפה מן ה"כיצד" ומתמסר ל"אשר" - הדרך נפתחת ממקום שלא ידעת שקיים.

שלב 8 - הודיה - לפני שרואים, לאחר שמרגישים
הודיה בסוף תפילה של ריפוי אינה פורמליות. היא פתיחת כלי. הקבלה מלמדת ש"מודה" - מאותו שורש כמו "מודה" שבהודאה, ומ"יהוד" - ייחוד. הודיה היא ייחוד הלב עם מה שנקלט, גם כאשר עדיין לא נראה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הידוע כ"סניגורם של ישראל", לימד שהאדם צריך לברך ולהודות על "הנסתרות" - על מה שאינו רואה אך מתחולל. ולכן הודיה לפני שהריפוי מוחשי אינה שקר - היא אמונה. היא אמירה: "אני כבר יודע שמשהו זז".

ועוד: הודיה שנאמרת מן הלב משנה את הפיזיולוגיה. מחקרי אסירות נהוג בתחום הפסיכולוגיה החיובית (גרטיטיוד) מראים שהכרת תודה מפעילה את המערכת הפאראסימפתטית - מצב של מנוחה ושחרור, שהוא בדיוק המצב שבו הגוף מסוגל להירפא. תפילה שמסתיימת בהודיה היא תפילה שמסיימת אותנו במצב של "מוכנות לריפוי".

תודה שנאמרת לפני שרואים את התוצאה היא אולי הצורה הגבוהה ביותר של אמונה.

ו. דוגמה לתפילה שלמה - לבלב

להלן דוגמה לתפילה מסודרת על פי שמונת השלבים. ניתן להחליף לכל איבר שנדרש, לשנות את הלשון ולהתאים לנפש הפונה:

שלב א׳ - כינון כוונה
ריבונו של עולם, אני עוצר כעת ומניח את כל הניסיון לנהל ולשלוט.
אני נכנס למרחב הזה מתוך רצון אמיתי להירפא, ומתוך הסכמה שהריפוי יבוא בדרכך ולא בדרכי.

שלב ב׳ - פנייה ישירה לבורא
אתה מקור החיים, מקור הרחמים, אתה יודע את שורשי עוד לפני שנולדתי.
אל נא רפא נא לה - עבורי, בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי.

שלב ג׳ - אזכור האיבר
אני מביא לפניך את הלבלב שלי, שנברא בחכמה עמוקה ונשא תפקידו בנאמנות.
הוא החזיק בתוכו הרבה - ואני מכיר בכך בהכרת תודה ובכבוד.

שלב ד׳ - בקשת ריפוי רב-שכבתית
אנא שלח רפואה שלמה ללבלב - בגוף, ברגש, ובשורש הנשמה.
השב בו זרימה, חיות, ואיזון בין כל הכוחות.

שלב ה׳ - שחרור תכנים דוריים
ואם נשא בו מרירות דורית, בושה עתיקה, פחד שאינו שייך להווה -
אני מבקש שישתחררו ברחמים, ויחזרו לשורשם באור ובשלום.

שלב ו׳ - שפה קבלית
האר בלבלב את שם יהו"ה במידת רחמים,
שיהפוך כל כובד לזרימה, כל מרירות לרוך, וכל חסימה לנהר של חמלה וחיים.

שלב ז׳ - מסירת האחריות
אני מתחייב לעשות את חלקי - בהקשבה, בשינוי, בהקשבה לגוף.
ואת פעולת הריפוי עצמה אני מוסר לידיך, באמונה שלמה.

שלב ח׳ - הודיה וסגירה
מודה אני לך כבר עכשיו, על כל תנועה נסתרת של ריפוי.
שמור עלי, שמור על הלבלב, ותן שהריפוי יתקבל בעדינות ובשלמות.
אמן.

ז. סוף דבר - הגוף כמקדש נייד
כאשר אדם לומד לדבר אל גופו לא בשפת דרישה אלא בשפת מפגש, כאשר הוא מכיר בכך שכל איבר הוא לא "מכשיר שתפקידו לעבוד" אלא "מקדש שתפקידו לאיר" - משהו בסיסי משתנה. הוא מפסיק לחיות בגוף שמנוהל, ומתחיל לחיות בגוף שנושב.

המסורת היהודית קוראת לגוף "מכון לשבתו" - מקום שבו השכינה שוכנת. לא כביטוי שירי בלבד, אלא כהנחייה חיה: הגוף שלך הוא מקום קדוש. לא כי הוא מושלם, לא כי הוא חזק, ולא כי הוא חולה או בריא - אלא כי הוא הכלי שנבחר לנשמה שלך, בדיוק כפי שהיא, בדיוק בדור הזה.

לכן תפילה שמופנית אל הבורא ואל האיבר כאחד - אינה שני מהלכים נפרדים. היא מהלך אחד שלם: פנייה אל מקור, דרך הכלי שדרכו המקור חי בתוכנו. כי הבורא אינו "שם למעלה" בנפרד מהגוף - הוא "כאן למטה", בתוך כל תא, בתוך כל פעימה, בתוך כל אות של שמנו.

שמונת השלבים שתוארו בפרק זה אינם תרגיל לביצוע פעם אחת. הם דרך של חיים. דרך של אדם שהחליט לקיים שיחה עם גופו, עם בוראו, ועם עצמו - לא רק בעת צרה, אלא מדי יום. ומתוך השיחה הזו, הגוף לומד שהוא לא לבד, הנשמה לומדת שיש לה בית, והבורא - שממתין תמיד - לומד שהכלי שלו חזר אליו.

כאשר האדם מדבר נכון אל גופו, הגוף מתחיל לזכור מה שתמיד ידע: שהוא נברא לאור, לא לכאב, ושמקורו - קרוב הרבה יותר ממה שנדמה.

מדיטציית ריפוי והחלמה מפציעות בגוף-נפש 

מדיטציה זו מעירה וקוראת לכוח הריפוי האדיר שטמון בגוף שלנו והיא באה על מנת לתמוך בתהליכי ההחלמה , ריפוי ושיקום מפציעות קשות, בינוניות וקלות בגוף וגם בנפש. 

זהו תרגול יומיומי המלווה במוזיקה יחודית בעלת סגולות ריפוי ישירות לגלי המוח. תהליך זה הוא ממש עבודת עומק בדמיון והוא משתמש גם בתרגול הצהרות חיוביות -מעין היפנוזה עצמית המתכנתת מחדש את המוח ליצירת מוטיבציית החלמה, האצת תהליכי החלמה, שיקום ושיפור איכות החיים ומשחרר את היאוש, הכאב והרגשות המורכבים המתלווים לטראומה שכזאת.  
תרגול זה נועד גם לקצר את תהליך ההחלמה. 

מדיטציה זו נותנת כלים להתמודד עם הכאב הפיזי והנפשי, עם השינויים שנוצרים בחיים בעקבות פציעה שכזו ומקלה על החזרה לחיים. שימו לב: מדיטציה זו אינה מחליפה בשום צורה ואופן טיפול רפואי והיא נועדה ללוות טיפול רפואי ולחזק אותו.

למי זה מתאים? לכל מי  שעבר פציעה כלשהי:  מפציעות מלחמה דרך תאונות דרכים , החלמה מניתוחים, קרעים בשריר ברצועות איחוי רקמות , התערבויות רפואיות- למעשה כל טראומה פיזית שהיא שכמובן מלווה גם בתגובה רגשית. 
יתכן ותמצאו כי מדיטציה זו מתאימה גם להחלמה ממחלות או מצבים כרוניים.