פרק קסא' - נוקשות פונקציונאלית

נוקשות פונקציונאלית

מתי פעם אחרונה נתקעתם על בעיה שלא הצלחתם לפתור?

זה יכול להיות קוד שלא עובד, בעיה שלא מצאתם לה פיתרון או בלוק מחשבתי שלא משתחרר, ואז העצה הקבועה היא לעזוב הכל, לצאת להליכה, לתת למוח “לעבד את זה ברקע”.

 וזה נכון, אבל זה לא תמיד מספיק.

כשאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותה בעיה ומנסים לפתור אותה באותה צורה, המוח מתחיל להינעל על מסלול מסוים.

זה קורה גם עם מחשבות, כשאנחנו מוטרדים אותן מחשבות יצופו אצלנו.

יש לזה שם – 'נוקשות פונקציונאלית' - הטייה קוגניטיבית המגבילה את היכולת לפתור בעיות.

במצב הזה אנחנו מתקשים לראות שימושים, זוויות או פתרונות אחרים, פשוט כי המוח כבר התרגל לחשוב על הבעיה באותו אופן.

הבעיה היא לא שאין לנו יכולת לפתור. הבעיה היא שהמוח קיבל יותר מדי פידבק של אי־הצלחה מאותה משימה, והפידבק הזה מצמצם את החשיבה.

ככל שאנחנו לוחצים יותר, אנחנו נעשים פחות גמישים. פחות פתוחים. פחות מסוגלים לראות אפשרות שלא ראינו קודם.

 לכן לפעמים הפתרון הוא לא רק להתרחק מהבעיה, אלא לעבור לזמן קצר למשימה אחרת שיש בה סיכוי גבוה להצליח.

לשחק שש בש, לפתור סודוקו פשוט, לשחק טטריס, לבשל משהו שאנחנו יודעים שיצא טוב, פעולה קצרה שיש לה התחלה וסוף.

 ברגע שהמוח מקבל חוויית הצלחה, גם אם לא קשורה בכלל לבעיה המקורית, הוא יוצא לרגע ממצב של תקיעות. תחושת המסוגלות משנה את המצב המנטלי.

 כדי להתגבר על מחסום זה ולפתח גמישות מחשבתית, ניתן להשתמש בטכניקות ובתרגולים הבאים:

טכניקות להתמודדות

·         פירוק למרכיבים (Decomposition) : תארו את החפץ לא לפי שמו או תפקודו, אלא לפי התכונות הפיזיות שלו – צורה, חומר, משקל וגודל. לדוגמה, במקום "קופסת גפרורים", ראו אותה כ"מלבן קרטון חלול עם מכסה נשלף".

·         חשיבה אנלוגית: נסו למצוא קשרים בין בעיה חדשה לבעיה מוכרת מתחום אחר לגמרי.

·         שיטת PMI: בחינת רעיון דרך שלוש זוויות: פלוס (יתרונות), מינוס (חסרונות) ו-Interesting (נקודות מעניינות). זה עוזר לצאת מחשיבה של "נכון/לא נכון".

·         פישוט הבעיה: התמקדות בחלקים המהותיים ביותר של הבעיה או פירוקה לתתי-בעיות קטנות ופשוטות יותר.

·         סיעור מוחות (Brainstorming): העלאת כמות גדולה של רעיונות לשימושים חלופיים בחפץ, מבלי לשפוט אותם בזמן אמת.

תרגולים יומיומיים:

·         תרגיל "התיאור החיצוני": בחרו חפץ יומיומי ונסו לתאר אותו לישות (כמו חייזר) שאין לה מושג למה הוא משמש.

·         מציאת פתרונות מרובים: בכל פעם שנתקלים בבעיה קטנה, תרגלו מציאת לפחות 3 דרכים שונות לפתרונה במקום להיצמד לדרך האוטומטית.

·         יציאה מהשגרה: בצעו פעולות שאתם בדרך כלל נמנעים מהן או שנו את הסביבה הפיזית שלכם כדי לקבל נקודת מבט חדשה.

·         משחקי חשיבה: השתמשו במשחקים הדורשים שימוש לא קונבנציונלי בחפצים או שינוי חוקים תוך כדי תנועה.

 התרגיל הקלאסי והאפקטיבי ביותר הוא "טכניקת המאפיינים הגנריים" (Generic Parts Technique), שפותחה על ידי הפסיכולוג טוני מקאפרי.

ניסוי מחשבתי: חידת המטוטלת והמסננת התודעתית

כדי להבין כיצד התודעה שלנו כובלת אותנו בתוך הגדרות שרירותיות, הבה נבחן את "בעיית שני החוטים" המפורסמת.

הסיטואציה: דמיינו את עצמכם עומדים במרכזו של חדר ריק. מהתקרה משתלשלים שני חבלים דקים. המשימה שלכם פשוטה: לקשור את קצותיהם זה לזה. הבעיה מתחילה כשאתם אוחזים בחבל הראשון ומגלים שהחבל השני נמצא במרחק של מטר מעבר לטווח ההגעה שלכם. אם תעזבו את החבל הראשון כדי להביא את השני, הראשון יחזור למקומו ושוב לא תוכלו להגיע אליו. החפץ היחיד שנמצא בכיסכם הוא צבת מתכת.

המחסום הקוגניטיבי: רוב האנשים ינסו להשתמש בצבת בתפקידה המסורתי – ככלי לתפיסה או למשיכה. הם ינסו "להאריך" את ידם באמצעותה, אך הצבת קצרה מדי. התודעה שלנו, בתהליך של חיסכון אנרגטי, "נעלה" את האובייקט תחת הקטגוריה הפונקציונלית "כלי עבודה". זהו מצב של נוקשות פונקציונלית –  השם שנתנו לחפץ מגדיר את גבולות האפשרות שלו.

הפריצה התודעתית: כדי לפתור את החידה, עלינו לבצע פעולה של "דה-קטגוריזציה". עלינו להסיר מהצבת את שמה ואת תפקידה המקובל ולראות אותה באופן גולמי: כגוש של חומר בעל מסה.

ברגע שהתודעה משתחררת מהמושג "צבת" ועוברת למושג "משקולת", הפתרון מופיע מעצמו: קושרים את הצבת לקצהו של חבל אחד ומניפים אותו. כעת, הצבת אינה כלי עבודה אלא מנוע של תנועה. החבל הופך למטוטלת. בזמן שהצבת מתנדנדת לכיוונכם, אתם אוחזים בחבל השני, ממתינים שהמטוטלת תגיע לשיא הגובה בקרבתכם, ותופסים אותה.

מסקנה לחקר התודעה: הניסוי הזה מדגים ש"התודעה הפונקציונלית" היא למעשה מסננת שמצמצמת את עושר התכונות של העולם לכדי רשימה מצומצמת של שימושים. חקר התודעה מזמין אותנו לשאול: אילו עוד "שימושים" למציאות אנחנו מחמיצים רק בגלל השמות שהענקנו להם?

סיכום מתומצת של הניסוי:

 השלבים:

1      זיהוי החלקים: במקום להגיד "צבת", פרקו אותה למרכיביה: שתי ידיות מתכת/פלסטיק, ציר, וראש תפיסה ממתכת כבדה.

2      שאילת שאלות על המאפיינים: האם ל"מתכת כבדה" יש תכונות נוספות מלבד "תפיסה"? כן, יש לה משקל.

3      שינוי הייעוד: במקום להשתמש בצבת ככלי עבודה (תפיסה/סיבוב), משתמשים בה כמשקולת. קושרים אותה לקצה חוט אחד, מניפים אותה כמו מטוטלת, וכשהיא מתנדבת לכיוונכם בזמן שאתם אוחזים בחוט השני – תופסים אותה.

 ההסבר הפילוסופי

 חיבור ההגות של עמנואל קאנט לנוקשות פונקציונלית הוא מרתק, כי הוא נוגע בשאלה היסודית ביותר של חקר התודעה: האם אנחנו בכלל מסוגלים לראות את העולם כפי שהוא?

קאנט מבצע בספרו: "ביקורת התבונה הטהורה" הבחנה בין שני מושגים מרכזיים שמתלבשים בדיוק על הניסוי המחשבתי שכתבנו:

.1הנומנון (The Noumenon) – "הדבר כשלעצמו"

זהו האובייקט כפי שהוא במציאות האובייקטיבית, נקי מכל פרשנות אנושית. בדוגמה שלנו, זהו "הצבת" לפני שקראנו לה כך – פשוט אוסף של אטומים, מסה, קשיחות וצורה בחלל. קאנט טוען שהתודעה האנושית לעולם לא תוכל להכיר את הדבר כשלעצמו בצורה ישירה.

,2הפנומנון (The Phenomenon) – "הדבר כפי שהוא נתפס"

זהו האובייקט לאחר שעבר דרך "הפילטרים" של התודעה שלנו. התודעה לא רק קולטת נתונים, היא מארגנת אותם באופן פעיל. היא כופה על החומר מושגים כמו זמן, מרחב, סיבתיות – וגם תכלית.

הקשר לנוקשות פונקציונלית

הנוקשות הפונקציונלית היא למעשה "הכלא הפנומנלי" שלנו.
כשאתה מסתכל על צבת ורואה רק "כלי עבודה", אתה שבוי בתוך הפנומנון (התפיסה המוגבלת) שהתודעה שלך יצרה כדי לתפקד בעולם.

קאנט טוען שהתודעה שלנו היא "יצרנית": היא לא צופה פסיבית במציאות, אלא היא זו שבונה את המשמעות שלה. נוקשות פונקציונלית מתרחשת כשהבנייה הזו הופכת לקשיחה מדי.

כדי לפתור את חידת המטוטלת, עלינו לבצע מהלך קאנטיאני:

1.   להבין שהתיוג "צבת" הוא רק מבנה של התודעה שלנו (הפנומנון).

2.   לנסות "להתקרב" ככל הניתן לדבר כשלעצמו (הנומנון) – לראות את המסה והמתכת ללא התיוג התכליתי שלהן.

פריצת הנוקשות הפונקציונלית כניסיון אנושי נועז (גם אם לא מושלם) "להציץ" מבעד לצעיף של קאנט – להשיל מעל האובייקט את השכבות שהתודעה הלבישה עליו ולחזור למפגש ראשוני ובלתי אמצעי עם החומר.