פרק קסמ' - חלק ב׳ - לשחרר אחיזה | לעשות שלום עם הרגע הנוכחי - השראה ממשנתו של אלן וואטס

חלק ב׳ - לשחרר אחיזה | לעשות שלום עם הרגע הנוכחי - השראה ממשנתו של אלן וואטס

המרדף שמרחיק
אחת התובנות העמוקות שמשנתו של אלן וואטס מציעה לנו נוגעת בפרדוקס מוכר שכולנו חשים אך לעיתים נדירות מצליחים לנסח: ככל שאנו רודפים אחרי משהו מתוך לחץ, ככל שאנו זועקים בתוכנו 'מתי כבר?' - כך אנו בעצם מחזקים בתודעתנו את עצם ההיעדר שממנו אנו בורחים. וואטס ניסח זאת בחדות אופיינית לו: הניסיון להחזיק במים ביד גרמה לאצבעות להתהדק - ובדיוק אז המים ניגרים החוצה.

עיקר השאלה: מה מרחיק מאיתנו את מה שאנו מבקשים? התשובה היא: לא חוסר אמונה, לא מחסור בהצהרות חיוביות, לא מעוט מדיטציות. לפעמים, כפי שמסביר וואטס, מה שמרחיק הוא עצם המרדף - האחיזה המצמיתה שבאמרנו לעצמנו: 'רק כשזה יגיע, אוכל סוף סוף לנשום.'

כשאנו רודפים מתוך פחד, אנו משדרים למציאות כי אנו רחוקים ממנה - וכך, בלי להתכוון, אנו כותבים את הסיפור של ההמתנה.

הרצון והתלות - גבול שכדאי להכיר
כאן חשוב לעשות הפרדה עדינה, שוואטס עצמו הקפיד עליה: הבעיה אינה הרצון. הרצון הוא אנושי, טבעי, חיוני. מותר לנו לרצות זוגיות. מותר לנו לרצות שפע. מותר לנו לרצות הצלחה, גוף בריא יותר, חיים שקטים יותר, ביטחון עמוק יותר. הרצון, כשלעצמו, אינו רע.
הבעיה מתחילה ברגע שבו הרצון הופך לתנאי. כשהחלום הופך למפתח בלעדיו, כך אנו חושבים, לא ניפתח אף דלת. כשהמוח לוחש: 'עד שזה לא יגיע, אין לי זכות לשמוח, לנוח, להיות שלם.' שם, בנקודה הזאת, נוצר הפער. לא בין מה שיש לנו לבין מה שאנו חסרים - אלא בין מי שאנו לבין מי שאנו חושבים שנהיה רק כשהרצון יתממש.

הרצון הוא אנרגיה שמניעה; התלות היא שרשרת שמצמיתה - וחכמתנו היא ללמוד לחיות בין השניים.

לעשות שלום עם הרגע הנוכחי
וואטס האמין באמת שהרגע הנוכחי הוא המציאות היחידה שיש. לא ביחס לעתיד, ולא ביחס לעבר. ההווה הוא הבית האמיתי של התודעה. אולם רוב חיינו אנו מבלים בפועל בדירת שכירות נפשית: דואגים לעתיד שעדיין לא בא, כועסים על עבר שכבר נגמר, ונמנעים מלהיות נוכחים לחלוטין במה שיש עכשיו.

הפרדוקס הגדול הוא שדווקא כאשר אנו עושים שלום עם מה שיש - גם אם הוא עדיין לא מושלם, גם אם המציאות עדיין לא נראית כמו החזון שבלב - משהו פנימי מתרפה. ולא מדובר בכניעה, אלא בסוג של שחרור עמוק. לא אמרנו: 'אני מסכים שכך יישאר לעולם.' אמרנו: 'אני מסכים לכך שכך הוא עכשיו.'

וואטס היה מסביר זאת כך: כשהפנים שלנו מתייצב, החוץ מתחיל לנוע אחרת. לא מפני שיש כאן קסם מיסטי - אלא מפני שאנו עצמנו נעים אחרת. אנו פועלים מבהירות ולא מלחץ. אנו שמים לב לאפשרויות שהחרדה הסתירה מעינינו. אנו פוגשים אנשים ורגעים שמחמת הניסיון לשלוט בהכל הרחיקה מאיתנו.

כשאנו עושים שלום עם הרגע הנוכחי, אנו מפסיקים לחפש סימנים - ומתחילים להפוך לסימן עצמו.

החוכמה שבבריחה ובפנייה לאחור - קול חז"ל
הדהוד לתובנתו של וואטס מצוי גם בחז"ל, בהקשר שונה אך עמוק לא פחות. בתלמוד הבבלי (עירובין יג ע"ב) נאמר: 'כל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו.' הוגים רבים ראו בכך לא רק מימרה מוסרית, אלא תצפית פסיכולוגית חדה לגמרי.

אדם ניגש לרבו ואמר: 'הלא אמרו חז"ל שהבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, ואני תמיד בורח ואף פעם הכבוד לא רדף אחרי - מדוע?' הרב חייך והשיב לו: 'מתוך שאלתך ניכר שבשעה שאתה בורח, מידי פעם אתה מפנה ראשך לאחור לבדוק אם הכבוד רודף.אחריך. הכבוד רואה שאתה מחכה לו - וממהר לברוח ממך.'

הסיפור הזה הוא מראה מדויקת לתובנת וואטס: השחרור האמיתי הוא לא הבריחה הטקטית. הוא לא: 'אדמה את עצמי להיות אדיש שלא אהיה נדמה שאני רוצה'. השחרור האמיתי הוא כשאנחנו כל כך שלמים עם מה שיש, כל כך נוכחים למה שאנחנו עכשיו - עד שהמחשבה 'האם זה כבר בא?' פשוט לא עולה. כי ברגע שאנו ממשיכים לפנות את הראש לאחור, זה סימן שהמרדף הסתיים רק בחוץ - לא בפנים.

הבריחה שמפנה ראש - עדיין רדיפה. השחרור האמיתי מתחיל כשאין לאן לפנות מלבד כאן.

לא לוותר על החלום - לוותר על הגרסה שחושבת שאינה שווה
השחרור שוואטס מדבר עליו אינו ויתור. זוהי טעות נפוצה. רבים שומעים 'שחרר אחיזה' וחוששים שמדובר בהסכמה לוותר על חלומות, על שאיפות, על המאמץ לשפר את חייהם. זה בדיוק ההפך.

הוא מדבר על שחרור גרסה מסוימת מאוד: הגרסה הזאת בתוכנו שמאמינה שהיא אינה שלמה, אינה מספיקה, אינה ראויה - עד שהחלום יגיע. הגרסה שמחכה לאישור מבחוץ כדי להרשות לעצמה לחיות בשלמות. הגרסה שאומרת: 'כשיהיה לי את זה - אז אני אהיה מי שאני באמת.'

וואטס היה אומר: אתה כבר מי שאתה. עכשיו. עם כל מה שיש ועם כל מה שאין. החלום מותר לך, הרצון מותר לך, הפעולה לקראתו מותרת לך - אך לא מתוך חסר, אלא מתוך מלאות. לא מתוך 'אני חייב את זה,' אלא מתוך 'אני פתוח לזה. הולך לכיוונו. ולא מבטל את עצמי בדרך לשם.'

הרגע שבו אנו בוחרים בעצמנו - עוד לפני שהחלום הגיע - הוא הרגע שבו הדברים מתחילים לנוע לקראתנו.

סיכום | כשמשחררים את האחיזה
יש רגע בחיים, ואולי יש בו אפילו גמילה מסוימת, שבו מבינים: אנחנו לוחצים יותר מדי. על החיים, על הזמן, על הנסיבות, על עצמנו. ולפעמים דווקא כשהאחיזה נרפית - לא מתוך כניעה אלא מתוך אמון עמוק - הדברים מוצאים את דרכם אלינו.
לא בגלל שוויתרנו. אלא מפני שסוף סוף פינינו מקום.

משנתו של אלן וואטס אינה מציעה לנו פאסיביות. היא מציעה לנו נוכחות. פעולה מתוך בהירות במקום פעולה מתוך לחץ. שאיפה מתוך שלמות במקום שאיפה מתוך חסר. חיים שבהם הרגע הנוכחי, עם כל חסרונותיו, הוא הבית האמיתי שלנו - ולא תחנת ביניים בדרך לאושר.

כי לפעמים השחרור הכי גדול הוא לא לוותר על החלום - אלא לוותר על הגרסה שחשבה שאינה שווה כלום עד שהחלום יגיע.