פרק קמת' - מודל הזיקית חלק ב' - העמקת המודל - ממודעות מצבית למודעות מרחבית

מודל הזיקית חלק ב' - העמקת המודל - ממודעות מצבית למודעות מרחבית

א. היכן נגמרת מודעות מצבית ומתחילה מודעות מרחבית?

חלק א' של פרק זה הציג את הזיקית כמשל לאופן שבו האדם מנהל את קשבו: ראייה מפוצלת המאפשרת סריקה רחבה, נעילה על מטרה ברגע ההכרעה, ושינוי צבעים כיכולת הסתגלות חיצונית עם שמירה על יציבות פנימית. אולם בסיום חלק א' נותרנו עם שאלה שלא נענתה לחלוטין: מה בדיוק ההבדל בין מודעות מצבית למודעות מרחבית?
ננסה לחדד:

מודעות מצבית (Situational Awareness) היא תמונת מצב - מה קורה עכשיו, בחדר הזה, בשיחה הזו, ברגע הזה. היא עונה על השאלה: "מה אני רואה?"
מודעות מרחבית (Spatial Awareness of Consciousness) היא משהו עמוק יותר: היא היכולת לדעת לא רק מה אני רואה, אלא מהיכן אני רואה - מה הנקודת הצפייה שלי, אילו עיוורים יש לה, ואיך היא מתייחסת לנקודות הצפייה של אחרים.

אם מודעות מצבית היא המצלמה - מודעות מרחבית היא היכולת לדעת שאתה מחזיק מצלמה, שיש לה זווית, ושיש בחדר גם מצלמות אחרות.
כאן, בחלק ב', נוסף ממד שחלק א' לא פותח במלואו: 'ממד הזמן'.

ב. הממד הנסתר - מודעות על-זמנית

הזיקית, שימו לב, אינה רק מיישמת 360 מעלות במרחב. ברגע הציד - הרגע שבו שתי עיניה ננעלות על הטרף - היא מבצעת חישוב שמשלב שלושה שכבות זמן בו-זמנית:

• עבר מיידי: היכן היה הטרף לפני רגע?
• הווה: היכן הוא עכשיו?
• עתיד: לאן הוא נע, ואיפה נלשון תפגוש אותו?

זהו לא רק קשב מרחבי - זוהי תודעה הפועלת בתוך נרטיב. וזה המפתח החסר במושג 'מודעות מרחבית' שלא דנו בו בחלק א'..

המעבר השלישי: ממרחבית לנרטיבית

אם נמשיך את הסולם שנבנה בחלק א', ניתן להציע שלב שלישי:

• מודעות מצבית: מה קורה עכשיו?
• מודעות מרחבית: מהיכן אני רואה את מה שקורה?
• מודעות נרטיבית: מה הסיפור שבתוכו אני נמצא?

המודעות הנרטיבית אינה סיפור שאני מספר לעצמי - היא ההכרה שאני חי בתוך סיפור שיש לו עבר, הווה ועתיד. והיא שואלת שאלה שהמודעות המצבית לא מסוגלת לשאול: מה משמעות הרגע הזה בתוך ההקשר הגדול יותר של חיי?

ג. חזרה לרב אלבו: "לקבץ" פירושו לחבר בין הזמנים

בחלק א' הזכרנו את דברי הרב יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" (מאמר שלישי, פרק א'): כי האדם נדרש לקבץ את המידות הפרטיות של בעלי החיים ולהפוך אותן למידות כלליות. כעת ניתן להבין את מילת "לקבץ" ברמה עמוקה יותר.

הזיקית פועלת בכל ממד בנפרד - מרחב, זמן, הסתגלות - מתוך אינסטינקט הישרדותי. היא אינה מסוגלת ל"קבץ". היא אינה יודעת שהיא זיקית.

האדם, לעומתה, יכול לקבץ - כלומר לחבר בין ממדים שונים לכדי שלמות אחת מודעת. ולכן, לפי הרב אלבו, הלימוד מבעלי החיים אינו חיקוי אלא העלאה: לוקחים כישרון חלקי ונפרד, ומעלים אותו לדרגה של חכמה שלמה ומודעת לעצמה.

המודעות הנרטיבית היא אפוא ה"ייתרון האנושי" מעל הזיקית: לא רק לראות הכל, ולא רק לדעת מהיכן אתה רואה - אלא לדעת מדוע אתה רואה, ולמה זה חשוב.

ד. המודל המורחב: שלושה שלבים, דוגמה אחת
ניקח דוגמה חיה: אב ומתבגר בשיחה קשה.
הבן חזר הביתה מאוחר ולא הודיע. האב כועס. שניהם בעייפות. האווירה מתוחה.

שלב א' - מודעות מצבית (ה"עין הפשוטה")
האב רואה: הבן איחר, לא הודיע, מסתגר בחדרו. הנתונים ברורים. האינסטינקט - עימות ישיר, הצגת הגבולות, דרישת הסבר.

שלב ב' - מודעות מרחבית (ה"ראייה המפוצלת" של הזיקית)
האב מפעיל "עין שנייה": מה רואה הבן ברגע זה? האם הוא עצמו עייף? מה קרה לו היום? אולי ה"איחור" אינו מרד, אלא בריחה ממשהו? המודעות המרחבית מונעת מהאב להיות כלוא בפרשנות שלו בלבד.
שלב ג' - מודעות נרטיבית (ממד הזמן)

האב שואל שאלה שהשלבים הקודמים לא אפשרו: מה הסיפור שבינינו? האם שיחות כאלה מתרחשות שוב ושוב? מה הן אומרות על הקשר שלנו לאורך זמן? מה אני רוצה שהרגע הזה יהיה בסיפור הגדול של מערכת היחסים הזו?
השאלה הנרטיבית לא מבטלת את הגבול - אבל היא משנה את אופן הגישה אליו. האב לא יגיב מתוך כעס של הרגע, אלא מתוך הבנה של הקשר ארוך טווח.

ה. מודל הזיקית המורחב - ציר מרכזי
ניתן לסכם את המודל המורחב בשלושה צירים:

• ציר המרחב: הראייה המפוצלת - קשב רחב, 360 מעלות, הכרה בפרספקטיבות מרובות בו-זמנית.
• ציר הזמן: ממד הנרטיב - ראיית הרגע הנוכחי בתוך הקשר של עבר ועתיד, של סיפור חיים שלם.
• ציר האני: מודעות על-עצמית - הכרה שאני רואה, ולא רק ראייה. כלומר, מטא-קוגניציה: המסתכל שיודע שהוא מסתכל.

שלושת הצירים יחד יוצרים מה שניתן לקרוא לו: מודעות מרחבית מלאה - תודעה הפועלת לא בנקודה אחת של זמן ומרחב, אלא בתוך שדה תלת-ממדי: מרחב, זמן, ואני.

ו. האתגר: הזיקית שבתוכנו
הרב אלבו מלמד אותנו שהתבוננות בבעל חיים היא לא תרגיל אסתטי - היא תרגיל מוסרי. אבל כאן יש מתח פנימי שחשוב לשים אליו לב:
הזיקית לא בוחרת לראות 360 מעלות. היא לא בוחרת לנעול עיניים. היא לא בוחרת להחליף צבעים. הכל אינסטינקט.
האדם, לעומתה, חייב לבחור. וכאן טמון הקושי האמיתי של המודל: מודעות מרחבית דורשת מאמץ מודע, שכן הנטייה הטבעית של התודעה האנושית היא לצמצם, לא להרחיב. אנו נוחים בתמונה פשוטה. אנו נוחים בסיפור שבו אנחנו צודקים.

לכן, מיומנות הזיקית האנושית אינה רק קוגניטיבית - היא גם מוסרית. היא דורשת נכונות לאי-נוחות: לראות את מה שאיני רוצה לראות, לשמוע את הסיפור של האחר גם כשהוא מאתגר את הסיפור שלי.

סיכום: מה שהזיקית לא יכולה ללמד אותנו - ומה כן
הזיקית היא מופלאה בעיניים. אבל היא עיוורת לאחד הדברים החשובים ביותר: היא אינה יודעת שהיא רואה. אין לה מודעות על עצמה כמי שצופה.
זה בדיוק מה שהאדם מוסיף.

המודעות המרחבית המלאה - זו שהרב אלבו קורא לה "לקבץ" - היא לא רק ראיית כל הכיוונים בו-זמנית. היא ידיעה שאתה רואה, הכרה שיש לך נקודת מבט, ובחירה מודעת להרחיב אותה מעבר לגבולות הנוחות שלך.

חכמה היא יכולת לראות את התמונה המלאה. גבורה היא להכריע. ואנושיות - לדעת שאתה הרואה.