פרק קסל' - חלק ד' - כשהמוטיבציה נעלמת אחרי שינוי פנימי - עפ"י משנתו של נוויל גודארד

פרק קסל' - חלק ד' -  כשהמוטיבציה נעלמת אחרי שינוי פנימי - עפ"י משנתו של נוויל גודארד

עבור נוויל גודארד תשוקה לא הייתה פשוט רצון להשיג משהו. היא הייתה סימן.  סימן לכך שבתוכך כבר קיים מצב שמזהה מציאות אפשרית. לכן כשהמצב התודעתי שלך משתנה, משתנה גם הדרך שבה אתה משתוקק. משתנים הדברים שאתה רודף אחריהם וגם הדברים שמאבדים את הכוח שלהם עליך - וכאן נמצאת ההתגלות.
אנשים רבים לא מפסיקים לרצות מפני שהם איבדו משהו, אלא מפני שהזהות שמתוכה הם רצו, מתחילה להשתנות.

עבור נוויל גודארד התשוקה הייתה הרבה יותר מרגש חולף. היא הינה כיוון פנימי. היא לא הופיעה באדם במקרה. היא הופיעה מפני שברמה כלשהיא של התודעה שלו, אותו אדם כבר התחבר לאפשרות מסוימת. משהו בתוכו זיהה מציאות שעדיין לא נראתה מבחוץ, אבל כבר הייתה קיימת כמצב אפשרי.

לכן נוויל לא לימד לרדוף אחרי התשוקה מתוך ייאוש. הוא לימד משהו עדין יותר, להיכנס אל המצב שבו התשוקה הזאת כבר התגשמה.
וכאן מתחילים להבין למה אנשים רבים בשלב מסוים בחייהם מפסיקים להשתוקק כמו בעבר.
לא בהכרח מפני שהם איבדו עניין, לא בהכרח מפני שכבר אין להם חלומות, אלא מפני שהתשוקה מתחילה לשנות צורה.

אולי בעבר היית חושב על מה שאתה רוצה. היית מרגיש דחיפות. היית מדמיין את התוצאה ומיד הייתה מופיעה חרדה. היית מסתכל על החיים הנוכחיים שלך ומרגיש שמשהו חסר. ואז התשוקה הייתה הופכת לסוג של לחץ פנימי.
"אני צריך שזה יקרה כדי שיהיה לי טוב". "אני צריך שזה יגיע כדי להרגיש שלם". "אני צריך שמשהו ישתנה בחוץ כדי שאוכל לנוח בפנים."

זוהי התשוקה כשהיא נולדת מתוך חוסר.
אבל נוויל הצביע על אפשרות אחרת. כאשר אדם מתחיל לחיות בתוכו את המצב שכבר התגשם,
התשוקה מפסיקה להרגיש כמו רעב. כבר אין בה את אותו מתח. היא כבר לא נחווית כמרחק עצום בין מה שאתה לבין מה שאתה רוצה. היא מתחילה להרגיש קרובה יותר, טבעית יותר, שקטה יותר.
וזה יכול לבלבל מאוד מפני שאנחנו רגילים לחשוב שאם משהו חשוב לנו אנחנו אמורים להרגיש אותו בעוצמה.

אנחנו מאמינים שלרצות באמת פירושו לבעור, להתעקש, לחשוב על זה כל הזמן, להזדקק לסימנים, לחפש אישורים, לבדוק אם זה כבר מגיע.
אבל עבור נוויל, הדחיפות הזאת פעמים רבות לא הייתה אמונה, היא הייתה הפרדה. היא הייתה התודעה של אדם שמביט על התשוקה שלו כעל מה שהוא רחוק.
לכן הוא עשה הבחנה כל כך חשובה בין לחשוב על התשוקה לבין לחשוב מתוך התשוקה שכבר התגשמה.

לחשוב על משהו עדיין יכול להשאיר אותו רחוק. אתה מתבונן בו, מנתח אותו. מחכה לו, מדמיין אותו כעתיד, אבל לחשוב מתוך הסוף פירושו להיכנס אל הזהות של מי שכבר יש לו את זה. לא כפנטזיה, לא כהונאה עצמית, אלא כמצב פנימי שהוא נח והתקבל בתוכך. וכשזה קורה, משהו משתנה.

האדם כבר לא צריך לרדוף באותה עוצמה מפני שהוא מתחיל להרגיש שהתשוקה כבר לא נמצאת מחוץ לו באותו אופן.
הערך של מה שהוא רוצה לא נעלם. מה שנעלם הוא המתח של הצורך בזה כדי להיות מישהו.
זה כמו להביט בדלת מבחוץ ואז להביט באותה דלת מבפנים.
מבחוץ הדלת נראית כמו הבטחה. מבפנים אתה כבר לא צריך לדפוק עליה, אתה כבר נמצא במקום אחר.

וזה מה שאנשים רבים לא מבינים כשהם מרגישים שרצונות מסוימים מאבדים כוח. אולי התשוקה לא כובתה, אולי מה שקבע - הוא הדרך הישנה שבה התייחסת אליה. החלק בך שהיה צריך לרדוף כדי להרגיש קרוב. החלק בך שהיה בין עוצמה לבין אמונה.
חלק בך שהאמין שאם נפסיק לרצות מתוך חרדה הכל יאבד.

נוויל לא היה קורא לזה באופן אוטומטי אובדן מוטיבציה. הוא היה מביט בזה מתוך שאלה עמוקה יותר. מאיזה מצב אתה משתוקק?
כי זה לא אותו דבר. לרצות מתוך חסר לי ולרצות מתוך שזה כבר שייך לתודעה שלי.
זה לא אותו דבר לדמיין כדי לברוח מהחיים ולדמיין כדי לקבל על עצמך זהות חדשה.
זה לא אותו דבר להזדקק לכך שמשהו יקרה כדי להרגיש שלם, ולהתחיל להרגיש שלם ומתוך המקום הזה, לאפשר למציאות להסתדר מחדש.

וכאן נמצא המפתח הראשון. כשהמצב שלך משתנה, משתנה גם התחושה של התשוקה. מה שבעבר הרגיש דחוף יכול להתחיל להרגיש רגוע. מה שבעבר נראה רחוק יכול להתחיל להרגיש טבעי.

ומה שבעבר היית חייב לרדוף אחריו, יכול לאבד את הכוח הזה עליך. לא מפני שהוא כבר לא חשוב, אלא מה שהוא כבר לא מגדיר מי אתה. אבל זו לא כל הסיפור, כי לא כל רוגע הוא מצב שיתגשם. לא כל שקט פנימי הוא ודאות ולא כל עובדן תשוקה אומר שהתודעה עלתה לפעמים. מה שנראה כמו שלווה הוא משהו אחר ואת האפשרות השנייה הזאת צריך לבחון בזהירות רבה.

לפעמים מה שנראה כמו שלווה אינו שלווה. זו צורה של סגירה. וההבדל הזה חשוב מפני שמבחוץ שני הדברים יכולים להראות אותו הדבר. אדם יכול להראות רגוע, לדבר בשקט, לומר שהוא כבר לא מצפה לכלום, שהוא כבר לא צריך כלום, שהוא קיבל את החיים כפי שהם.

אבל בפנים התחושה אינה התרחבות, היא אינה חופש. זו מאין נסיגה שקטה, כאילו חלק בתוכו אמר, "עד כאן, אני לא חושף את עצמי שוב." וזה לא קורה ביום אחד, זה קורה אחרי הרבה זמן של המתנה. אחרי שדמיינת, האמנת, ניסית להישאר יציב, הרגשת שמה שההוא עומד להשתנות ואז ראית שהמציאות כאילו נשארת אותו הדבר.

ואז האדם לא מחליט לוותר באופן מודע, הוא פשוט מתחיל לכבות את הציפיה כדי לא להמשיך להרגיש את הפער. ועם הזמן, ההגנה הזאת מתחילה להיראות כמו בגרות. האדם אומר, "אני כבר לא מתלהב כל כך." הוא אומר, "אני כבר לא מצפה ליותר מדי." הוא אומר, "אני רגוע יותר."

אבל לפעמים הוא לא רגוע יותר. הוא פשוט פחות פתוח. פחות פתוח לדמיין, פחות פתוח להאמין, פחות פתוח לראות את עצמו בתוך מציאות אחרת.
נוויל גודארד הסביר את זה מתוך רעיון עמוק מאוד. האדם חי בתוך מצבים. אין לו רק מחשבות, אין לו רק רגשות. הוא שוכן בתוך מצבי תודעה.
ולכל מצב יש דרך משלו להיראות, להגיב, לצפות ולפרש את החיים.

לכן אדם יכול לומר, אני רוצה משהו חדש, אבל עדיין להרגיש מתוך המצב הישן.
הוא יכול לרצות מערכת יחסים אחרת, אבל עדיין לראות את עצמו כאדם שלא נבחר.
הוא יכול לרצות שפע, אבל עדיין להרגיש שהחיים תמיד דורשים ממנו יותר ממה שהם נותנים.

הוא יכול לרצות שלווה, אבל עדיין לפעול מתוך זהות שמכירה רק מתח.
וכשהמצב הישן הזה מרגיש מאוים, הוא מנסה לשמר את עצמו. נוויל דיבר על האדם הישן ועל האדם החדש.

האדם הישן אינו אדם רע שנמצא בתוכך. הוא 'הזהות המורגלת'. הוא הגרסה שלך שלמדה לשרוד בדרך מסוימת. זו שכבר מכירה את הפחדים שלך, את המסקנות שלך, את ההגנות שלך, את ההסברים שלך. זו שיודעת איך להגן עליך מאכזבה חדשה.
לכן כאשר תשוקה מתחילה לגעת באזור עמוק מאוד, האדם הישן יכול להשוות את הפחד בצלילות. הוא לא אומר אני מפחד להאמין שוב, הוא אומר, "כבר הבנתי איך החיים עובדים". הוא לא אומר כואב לי לחכות. הוא אומר אני כבר לא צריך כלום. הוא לא אומר זה עדיין חשוב לי. הוא אומר זה כבר לא בשבילי.

וכאן מופיעה אחת המלכודות העדינות ביותר. לבלבל בין ניתוק לבין סגירה. ניתוק אמיתי לא מקשיח אותך, היא משחררת אותך. סגירה לעומת זאת מצמצמת הופכת אותך לקר מול מה שפעם היה בו חיים. לא מפני שהתעלית מעל התשוקה, אלא מפני שחלק בתוכך לא רוצה להרגיש שוב את הסיכון שבלרצות.

נוויל לא היה מביט בזה כפגם מוסרי. הוא לא היה אומר שהאדם נכשל. הוא היה רואה בזה מצב תפוס, מקום פנימי שממנו המציאות תמיד מתפרשת עם אותה מסקנה. אל תצפה יותר מדי, אל תיפתח יותר מדי, אל תאמין יותר מדי.
וכל עוד אדם נשאר במצב הזה, אפילו הרצונות שלו מתחילים לאבד צבע. לא מפני שהם אינם קיימים, אלא מפני שאין להם מקום לנשום.

לכן הדרך החוצה אינה להכריח את עצמך לרצות חזק יותר. זה רק יוצר עוד מתח. זה גם לא עניין של לחזור על הצהרות ריקות בזמן שחלק בתוכך עדיין מרגיש את ההפך. הדרך החוצה עמוקה יותר. להתבונן מתוך איזו זהות אתה מביט על התשוקה שלך. כי אולי הבעיה היא לא שאתה כבר לא רוצה כלום, אולי הבעיה היא שאתה עדיין מביט על מה שאתה רוצה מתוך גרסה שלך שלמדה לא לצפות.

הדיבור של נוויל היה מדויק מאוד. אתה לא משנה את חייך בכך שאתה מנסה לשכנע את המצב הישן. אתה משנה את חייך בכך שאתה נכנס לאט לאט למצב אחר. מצב שבו התשוקה אינה תחינה, שבו הדמיון אינו בריחה, שבו המתנה אינה אומרת לחשוף את עצמך למכה של המציאות, אלא להתחיל לזהות את עצמך כאדם שכבר יכול לשכון בתוכו באפשרות חדשה.

לכן השאלה אינה איך אני מחזיר לעצמי את התשוקה. השאלה מדויקת יותר: מי אני כשאני חושב על הדבר הזה שאני רוצה?

כי אם כשאתה חושב עליו אתה נעשה קטן, חרד, סגור או מובס, אתה לא רואה את התשוקה מתוך המצב שהתגשם. אתה רואה אותה מתוך האדם הישן.

אבל אם כשאתה חושב עליו כשמופיעה שלווה אחרת, תחושה של טבעיות, ודאות רכה. גם אם עדיין אין הוכחות חיצוניות, אז אולי התשוקה לא מתה, אולי היא פשוט מפסיקה להיות צורך ומתחילה להפוך לזהות. וכאן שתי הפנים מתחילות להתחבר.
כי אדם יכול להפסיק לרצות מפני שהוא נכנס למצב שלם יותר, או שהוא יכול להפסיק לרצות מפני שהמצב הישן למד להגן על עצמו יותר מדי טוב.

ההבדל אינו נמצא בעוצמת התשוקה. הוא נמצא באיכות המצב שממנו אתה מביט עליה. נוויל גודארד לא היה שופט אף אחת משתי החוויות האלה. הוא לא היה אומר, אם איבדת את התשוקה מתוך התפתחות, אתה בסדר, ואם איבדת אותה מתוך פצע, יש לך בעיה. זה היה פשוט מדי, והתודעה האנושית אינה פשוטה.

מה שנוויל היה מצביע עליו הוא זה. שתי החוויות זו של מי שכבר לא זקוק לתשוקה כמו בעבר מפני שמשהו בתוכו התיישב וזו של מי שנסגר מפני שנפגע, שתיהן נושאות בתוכן את אותה הזמנה. ההזמנה להתייחס אל מה שאתה רוצה ממקום אחר לא מתוך הרעב החרד של מי שחסר לו, לא מתוך אשליה הקיימת של מי שפוחד להתאכזב, אלא מתוך משהו שנוויל קרא לו: 'ההנחה המתמשכת'.

ההחלטה, לא הרגש, ההחלטה לשכון במצב של מה שאתה רוצה כאילו הוא כבר שלך. וזה לא דורש רגש בוער, זה לא דורש אופוריה, לפעמים זה דורש פשוט שקט.
השקט של מי שיודע, של מי שכבר לא צריך לשכנע את היקום בשום דבר מפני שמשהו בתוכו סומך על כך שהמצב שהוא מניח בתודעתו הופך למציאות.

וכאן יש שאלה שכדאי לקחת איתך היום. לא את התשובה, את השאלה.
כשאתה חושב על מה שפעם רצית, הוא כבר לא מרגיש את אותה אש. מה נמצא מתחת לזה?
האם יש שם שלווה אמיתית, השקט של מי שהפסיק להילחם מפני שמצא משהו נכון יותר?
או שיש שם פצע שהחליט שכבר לא שווה להסתכן ולרצות?

רק אתה יכול לענות על זה. והתשובה כשהיא כנה היא הצעד הראשון אל מה שמגיע אחר כך.

נוויל היה אומר שהתשוקה לעולם לא מתה, היא משתנה. והשאלה היא לא איך להחזיר את התשוקה שהייתה לך. השאלה היא מי אתה רוצה להיות עכשיו והאם אתה מוכן לשכון במצב הזה מתוך שכנוע פנימי?