פרק קסמ' - חלק ג' - ישועת ה' כהרף עין - מה אלן וואטס היה אומר על זה?

פרק ג' - ישועת ה' כהרף עין - מה אלן וואטס היה אומר על זה?

ראוי לציין שהמימרה: 'ישועת ה' כהרף עין' היא לא פסוק בתורה כפי שרבים נוטים לחשוב. יש למימרה הזו 2 פירושים שמקורם בביטוי בנוסח המוכר המופיע (ככל הנראה) לראשונה אצל רבי ניסים גאון, שכותב:
"ולא נתן על דעתו שישועת ה' כהרף עין, כמו שנאמר: ישועתו כהרף עין".

מה זה בעצם 'הרף עין'?
בפשטות הדברים זה מצמוץ זריז, זמן מועט מאד.
פירוש הדבר - הרפיה לרגע של העין, כלומר, רגע אחד מהיר של חוסר ראיה, מכיוון שהעין רגע רפויה ולא ממוקדת בנושא.

קצת יותר לעומק:
העבר מתחיל באות ע'
העתיד מתחיל באות ע'
ההווה מתחיל באות ה'

בין הע' של העבר לבין הע' של העתיד ישנה ה' מאד מהירה של ההווה שאי אפשר לתפוס בחוש. וככה מהר מאד העין של העבר הופכת לעין של העתיד - וזה בעצם זמן שלא קיים, והדברים עמוקים.

ולענייננו - הרגע הנוכחי הוא המציאות היחידה שיש. לא ביחס לעתיד, ולא ביחס לעבר. ההווה הוא הבית האמיתי של התודעה.

כך או כך, ישועת ה' מגיעה במהירות כזו שאתה לא שם לב אפילו - וכבר כל המצב שלך השתנה לטובה, ומה שהיית צריך, ה' השפיע לך בישועה מושלמת.

זהו חיזוק לנו לבל נתייאש - לכל אחד ממה שהוא עובר. סבלנות, עוד נשימה ועוד נשימה. תסיח את דעתך מהנושא, אל תסתכל כל הזמן האם כבר הגיעה הישועה, הרפה את עיניך מלהסתכל על הבעיה.

וברגע אחד מהיר מאד, כהרף עין - ישועת ה' כבר פה ואתה במצב אחר.

פירושו המקסים של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב:

אבל, יש גם את פירושו המקסים של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב:

בחינת: 'ישועת ה' כהרף עין' - רבי לוי יצחק מפרש:

"הרף" - מלשון להרפות, לעזוב.

כאשר נראה לאדם שלא נותר בו כוח סבל יותר, וכאילו - חלילה, כביכול - עינו של הקב"ה הרפתה ממנו ('הרף עין'), דווקא אז מגיעה הישועה - לפתע פתאום. כהרף עין!

הישועה מגיעה מתוך השבירה, ההרפיה וההכנעה - כאשר הלב מתרוקן מהגאווה ונוצר חלל פנוי שלתוכו נכנסת השכינה.

שחרור מאחיזה הוא תנאי מפתח והכרחי. רק כשהלב פנוי מגאווה - הכלי מוכן להכיל את נוכחות השכינה בתוכה.

פירוש ברוח משנתו של אלן וואטס:

אלן וואטס, הפילוסוף הבריטי שהיה גשר בין חכמת המזרח לשאלות הקיום המערבי, היה כנראה מחייך חיוך רחב לו שמע את פירושו של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב. לא מפני שהוא 'הסכים' איתו מבחינה תיאולוגית, אלא מפני שזיהה בו אמת שהיא לבו של כל תורתו:

השחרור אינו תוצאה של מאמץ - הוא מה שנשאר כאשר המאמץ פוסק.

וואטס נהג לספר על דג שחיפש את הים. הדג שחה בכל כיוון, שאל דגים אחרים, מיצה את עצמו מחיפוש - ולא מצא. הים לא נמצא בחיפוש. הים הוא המים שבהם הדג כבר שוחה תמיד.

כך הישועה, לדעתו, אינה מגיעה מבחוץ. היא כבר כאן - אלא שאנחנו סוגרים את עצמנו ממנה בדיוק בגלל הריכוז האינטנסיבי שלנו בבעיה, בחסר, בנעדר. ה'הרפה את עינך' אינה עצה לפאסיביות - זוהי בדיוק התובנה של וואטס: הגאווה שרבי לוי יצחק מדבר עליה היא אצל וואטס ה'אגו' - העצמי הנפרד שמנסה לפתור את הבעיה בכוח רצונו.

"The biggest obstacle to enlightenment is the one who is trying to be enlightened."
"המכשול הגדול ביותר להארה הוא זה שמנסה להיות מואר".

ה'כהרף עין' כחוויה של אי-אחיזה
במסורת הזן שוואטס אהב מאוד, יש מושג הנקרא 'סאטורי' - רגע של הארה פתאומית. ומה מעניין? הסאטורי לא מגיע בשיא המדיטציה, לא כשהתלמיד שורף את עצמו מרוב ריכוז. הוא מגיע לרוב ברגע של שחרור - כשהתלמיד נאנח, מרים ידיים, פורש מהניסיון להבין את הקואן - ואז, בדיוק אז, המסלול מתנקה.

זהו ה'כהרף עין' של רבי לוי יצחק. לא קפיצה מהחוץ - אלא רגע שבו הלב מרפה מאחיזתו בנרטיב של 'הבעיה שלי' ושל 'האני שצריך להיוושע'. ברגע שנרטיב זה מרפה, מה שנשאר הוא מרחב פנוי - ואת המרחב הזה וואטס קרא: "the eternal now",  ("העכשיו הנצחי") והשכינה של רבי לוי יצחק נכנסת לתוכו.
שניהם מדברים על אותו פרדוקס עמוק: הניסיון הנואש להישאר מחזיק את הצער במקומו. ורגע הרפיית האחיזה - הוא רגע הכניסה.

ממה לא לפחד?
וואטס הטריד מאוד את שומעיו בשאלה אחת שחזרה בהרצאותיו שוב ושוב:
"?What would you do if you weren't afraid"
מה היית עושה לו לא היית מפחד?

כי הפחד, כך הסביר, הוא בדיוק הדבר שגורם לנו לאחוז חזק מדי. אנחנו אוחזים בסיפור שלנו - 'אני נמצא במשבר', 'הישועה לא מגיעה', 'אולי אני לא ראוי' - כי אנחנו מפחדים שאם נרפה, הכל יתפורר.

אבל וואטס טוען, ורבי לוי יצחק מסכים ממקום עמוק יותר - הרפיית האחיזה לא מתפוררת. היא המרחב שבו הדברים יכולים לסדר את עצמם.

כשהלב מתרוקן מגאווה - כלשון רבי לוי יצחק - הוא מתרוקן גם מהפחד שמחזיק את הגאווה. ואז נוצר החלל הפנוי. אל תוך החלל הזה - אין צורך 'להכניס' כלום. הוא כבר מלא.

לסיכום הפרק:
שני הענקים האלה - רב חסידי מפולין של המאה ה-18 ופילוסוף בריטי-אמריקאי מהמאה ה-20 - לא ידעו זה על זה, ובכל זאת הגיעו לאותה תובנה מרכזית שהיא גם הבשורה של הספר הזה:

הישועה אינה נמצאת בסוף המאבק. היא נמצאת ברגע שבו מפסיקים להיאחז במאבק.

אין ייאוש. יש רק רגע אחד שבו מרפים - וכהרף עין, הכל כבר אחר.