פרק נו' - חוויות תודעתיות של "התרחבות זמן" - Time Expansion Experience

כיצד אנשים מסוימים יכולים "להאט את הזמן"?

מנהגי מרוצים ועד ניצולי תאונות כיצד אנשים מסוימים יכולים להאט את הזמן
הם רצים, טסים, נוהגים, נופלים – ובעיצומו של הרגע הקיצוני, הזמן פשוט משתנה עבורם. מדוע זה קורה? האם זו אשליה, או מצב תודעה אמיתי? החוקר ד"ר סטיב טיילור מבקש לפענח את התופעה המסתורית.

בשנת 1994, נהג מרוצים בריטי בשם מארק יוז חווה את "אחד הימים הגדולים ביותר" בחייו, כאשר זינק למרוץ מהמקום האחרון. למרות נקודת הפתיחה הלא מבטיחה, הצליח יוז לעקוף לא פחות מ-23 מכוניות ולסיים במקום השלישי. במהלך הנהיגה, הוא חווה תחושת ניתוק יוצאת דופן – כאילו צפה בעצמו מבחוץ. לדבריו, הזמן עצמו איבד משמעות, כאילו חדל להתקיים.

נהגי מרוצים רבים דיווחו על חוויות דומות. מיקה הקינן, הנהג הפיני שזכה באליפות העולם בפורמולה 1 בשנים 1998 ו-1999, סיפר שכאשר הוא נמצא בשיא יכולתו, "הכול נראה כאילו בהילוך איטי – למרות שאתה נוסע במהירות בלתי נתפסת על המסלול"‏.

גם ג'קי סטיוארט, נהג מרוצים סקוטי שהתחרה בפורמולה 1 בשנות ה-60 וה-70, הדגיש כי היכולת הזו היא תנאי הכרחי להצלחה. "כשאתה נוסע במהירות של 195 מייל לשעה (כ-313 קמ"ש), אתה צריך שתהיה לך ראייה מאוד ברורה, כמעט בהילוך איטי, של איך אתה נכנס לפנייה – כדי שיהיה לך זמן לבלום, ליישר את המכונית ולזהות את מידת ההחלקה בפנייה"‏].

חוויות של: "התרחבות זמן" - Time Expansion Experience או TEE כפי שמכנה אותן הפסיכולוג האמריקני ד"ר סטיב טיילור, אינן ייחודיות למרוצי מכוניות, והן נפוצות גם בענפי ספורט אחרים. טיילור, המשמש כיום כמרצה בכיר לפסיכולוגיה באוניברסיטת לידס באנגליה, אסף במסגרת מחקר איכותני שפרסם ב-2020 יותר מ-70 עדויות של אנשים שחוו את התופעה, ואת חלקם אף ראיין בניסיון לזהות דפוסים משותפים.

אחת הדוגמאות שהוא מביא היא של האצן האמריקני סטיב ויליאמס, שהשווה את שיא העולם בריצה ל-100 מטר בשנות ה-70. ויליאמס סיפר לד"ר טיילור שכאשר הוא רץ טוב, 10 שניות של ריצה מרגישות כמו דקה. לדבריו, "הזמן עובר למצב של הילוך איטי".
גם ספורטאים מענפי כדור מדווחים על רגעים שבהם נדמה כאילו הזמן מאט את קצבו. ד"ר טיילור מציין במחקרו עדות של שחקן פינג פונג, שתיאר את התחושה כך: "לפתע הכול עבר להילוך איטי. הצלחתי לראות את הכדור בבירור – את התנועה שלו, את הסיבוב, לחזות בדיוק היכן יקפוץ, ולמקם את הגוף, הזרועות, הידיים ושורש כף היד כך שאוכל להחזיר כל כדור בצורה מושלמת".

שחקן הבייסבול טד ויליאמס, ששיחק בין שנת 1939 ל-1960 ונחשב לאחד החובטים הגדולים בהיסטוריה, סיפר כי היה מסוגל לראות את התפרים שעל הכדור – גם כשהוא עף לעברו במהירות של 100 מייל לשעה (כ-160 קמ"ש). לעתים, כך תיאר, נדמה היה לו שהכדור גדל לממדים של כדור חוף וצף לעברו באטיות, כאילו בהילוך איטי.

"ייתכן שזה נכון גם לגבי ליאונל מסי, שלרוב מתואר ככדורגלן הטוב ביותר בדורנו", משער ד"ר טיילור. ואכן, מספר חוקרים כבר ניסו לשלב תיאוריות מתחומי הנוירופיזיולוגיה והפסיכולוגיה כדי לבחון את האפשרות שהיכולת יוצאת הדופן של מסי לקרוא את המשחק במהירות ולהגיב בזמן אמת נובעת, לפחות בחלקה, משינוי בתפיסת הזמן במערכת העצבים שלו.

ד"ר טיילור חווה בעצמו "התרחבות זמן" – אירוע אישי שטלטל אותו והוביל אותו להעמיק בחקר התופעה. לדבריו, לפני כעשור, בעודו נוהג ברכבו לצד אשתו, הגיחה לפתע מהצד משאית והתנגשה בהם בעוצמה. הרכב החל להסתחרר במהירות ואז ספג פגיעה נוספת.

טיילור מתאר כיצד חווה את הרגעים הדרמטיים כאילו התרחשו בהילוך איטי. הוא זוכר ששמע את קול ההתנגשות ושאל את עצמו: "מהו הרעש הזה?", ורק לאחר הפסקה שנדמתה ארוכה, החלה המכונית להסתובב. "הבטתי לאחור, ונראה היה שהמכוניות האחרות נעות באיטיות קיצונית, כמעט קפואות. הרגשתי כאילו הזמן הושהה – כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-Pause".

על אף שישב במושב הנהג, הרגיש טיילור שיש לו די זמן להתבונן, לנתח את המצב ולנסות להשיב שליטה. "הופתעתי מהבהירות ומהחיוּת של כל פרט, וכמה הרבה הצלחתי לקלוט. […] הפתיעה אותי גם תחושת הרוגע. במקום להיכנס לפאניקה, חשבתי באופן צלול ושיטתי. אחזתי בהגה, לחצתי על הבלם, וניסיתי לנווט לעבר השוליים".
אף שניסה לעצור את הסחרור, המשיכה המכונית להסתובב – במה שנדמה היה כחצי דקה, אך בפועל נמשך ככל הנראה כשלוש שניות בלבד. לבסוף, הרכב פגע במחסום בטיחות בצד הדרך ונעצר.
"ברגע מסוים הרגשתי שהזמן חוזר לקצבו הרגיל", הוא מספר. "הבטתי באשתי, ואז על עצמי, ונדהמתי לגלות ששנינו לא נפגענו באורח חמור".

טיילור אינו בטוח אם פעולותיו סייעו לרכב להגיע אל השוליים או שמדובר בצירוף מקרים, אך הוא מדגיש: "מה שכן הרגשתי בוודאות הוא שהרוגע שלי, יחד עם החשיבה והפעולה השיטתית, היוו גורם משמעותי לכך ששרדנו תאונה שעלולה הייתה להסתיים באסון".

בספרו החדש: Time Expansion Experiences, המבוסס על מחקרו, ד"ר טיילור מציג שפע של דוגמאות מאנשים "רגילים" – כמוהו – שחוו "התרחבות זמן" ברגעי חירום מסכני חיים, כגון נפילות, תאונות דרכים או רעידות אדמה. באופן פרדוקסלי, אף שמדובר במצבים קיצוניים ומסוכנים, רבים מהמרואיינים מתארים את החוויה כחיובית מאוד.
ד"ר טיילור מציין כי לפי הערכותיו, כ-83 אחוז מהאנשים שחוו תופעה זו דיווחו על תחושת בהירות וחדות יוצאת דופן. "הם חווים נוכחות מלאה, מודעות גבוהה לסביבה […] רבים מהם מצליחים, דווקא תחת איום ממשי, לחשוב בבהירות ולדעת בדיוק מה עליהם לעשות". לדבריו, תפיסת הזמן במצבים אלו יכולה להתרחב פי 10 ואף פי 40 – כך שמה שבמציאות נמשך רק מספר שניות עשוי להיתפס כחוויה ארוכה ומעמיקה, כאילו נמשכה דקות שלמות.

טיילור מציין כי קיימות עדויות מסוימות לכך שהאטת זמן סובייקטיבית עשויה להיות תוצאה של פעילות גופנית מואצת. אחת הדוגמאות שהוא מביא היא מחקר שנערך בשנת 2024 בקרב 33 רוכבי אופניים. במסגרת המחקר, התבקשו המשתתפים לבצע רכיבה אינטנסיבית בסגנון תחרותי, ולאחר מכן להעריך פרקי זמן קצובים – למשל, 30 שניות‏

התוצאות הראו שכאשר הרוכבים היו בעיצומה של הפעילות הגופנית, הם נטו להעריך את פרקי הזמן כארוכים יותר ממה שהיו בפועל – כלומר, הזמן האובייקטיבי חלף מהר יותר מהאופן שבו הם חוו אותו סובייקטיבית. ממצא המצביע על כך שפעילות גופנית מואצת עשויה ליצור תחושת "האטה בזמן".

עם זאת, הממצאים הללו אינם מסבירים מדוע ספורטאים מסוימים מפגינים יכולת יוצאת דופן "להאט את הזמן", בעוד אחרים – שגם הם מצויים בכושר גופני מעולה – אינם חווים את התופעה באותה עוצמה. נוסף על כך, הם אינם מסבירים מדוע תחושת האטת הזמן מופיעה לעתים גם אצל אנשים שאינם עוסקים בפעילות גופנית מואצת.

הגיאולוג השוויצרי אלברט היים (Heim), הנחשב לאדם הראשון שתיעד את תופעת "התרחבות הזמן", חווה אותה ב-1871 במהלך נפילה מגובה רב. בעת שטיפס על צוק, איבד את שיווי משקלו, החל להחליק ונפל מגובה של כ-20 מטר – כל זה התרחש בתוך כשתי שניות בלבד. עבור היים, שתי השניות הללו נפרשו לזמן ממושך בהרבה: הוא חש רוגע מוחלט, שחרור מדאגה, ומחשבותיו היו צלולות וקוהרנטיות. לדבריו, היה לו די זמן לחשוב בבהירות מה עליו לעשות.

באופן שהוא בבחינת נס, הוא שרד את הנפילה. כעבור עשור, כאשר כבר כיהן כפרופ' לגיאולוגיה באוניברסיטה הפוליטכנית של ציריך (היום "המכון הטכנולוגי של ציריך"), החל היים לאסוף עדויות נוספות לתופעה. הוא תיעד 30 מקרים דומים של אנשים שנפלו – לא רק מטפסי הרים, אלא גם חיילים, פועלי בניין ואחרים‏.

בשנת 1976, מאמר שפורסם בכתב העת Psychiatry חיזק את טענותיו. החוקרים ניתחו 114 תיאורים של 104 אנשים שחוו מצבי חיים מסכני חיים, כגון תאונות דרכים, נפילות, טביעות ועוד. בין הסיפורים בלט תיאורו של ילד בן 14 שירה לעצמו בטעות בחזה. בדרכו לחדר המיון, הוא תיאר את תחושותיו כך: "המחשבות שלי הואצו, והזמן נראה כאילו התארך".

ד"ר טיילור מביא בספרו דוגמה נוספת להתרחבות זמן שאינה קשורה כלל לפעילות גופנית מואצת, ומתבססת על תיעוד מהספר: The Dance of Life של האנתרופולוג אדוארד ט. הול משנת 1984. הול מתאר מקרה של טייס שמטוסו נקלע לסכנת התרסקות זמן קצר לאחר ההמראה. ברגע שבו הבין שהמטוס עלול להתרסק, הזמן החל להאט עבורו באופן דרמטי. במהלך שמונה השניות הבאות, כך לפי טיילור, הצליח הטייס לבצע רצף פעולות מורכב ומדויק – שדי בתיאורן כדי למלא 45 דקות של הסבר מפורט – ובכך הצליח למנוע את האסון.

גם באירועים יום-יומיים לכאורה מתועדות חוויות דומות. אחד המרואיינים של ד"ר טיילור סיפר על מקרה שאירע במהלך נסיעה באוטובוס: הוא נפל בזמן שניסה למנוע מאישה מבוגרת ליפול. את החוויה תיאר ככזו שהתרחשה ב"מרחב שונה", ואמר: "התבוננתי בעצמי ונתתי הוראות לגוף שלי".

ד"ר טיילור מתאר בספרו גם מקרים של "התרחבות זמן" שהתרחשו ברגעים משמעותיים בחיים, שאינם כרוכים באיום פיזי מיידי. למשל, אנשים שדיווחו על תחושת 'האטה בזמן', שעה שקיבלו אבחנה רפואית קשה, כמו מחלת סרטן, או ברגע שבו הבינו שנישואיהם מתפרקים.

בנקודה זו עולה תזה נוספת המנסה להסביר את תחושת האטת הזמן. היא מתמקדת במה שמכונה "אשליית הזיכרון". הפסיכולוג ויליאם ג'יימס, מאבות הפסיכולוגיה האמריקנית, טען שככל שהחוויות שאנו חווים חדות יותר, עמוסות בפרטים וחדשות עבורנו – כך נדמה לנו שהזמן חולף לאט יותר. עם זאת, מדובר באשליה המבוססת על אופן עיבוד הזיכרון ולא על שינוי ממשי בתפיסת הַזמן בִּזמן אמת.

כך למשל, ילדים קולטים מדי יום שפע של חוויות ומידע חדש, ולכן נדמה להם שהימים ארוכים יותר. בדומה לכך, אנשים המטיילים במקום לא מוכר נחשפים לגירויים, מראות וחוויות חדשות בתדירות גבוהה – דבר המוביל לתחושת התארכות בזמן, גם אם בפועל הוא לא השתנה.

בשנת 2007 ערכו חוקרים אמריקנים ניסוי שנועד לבדוק האם תחושת האטת הזמן במצבי קיצון מלווה גם בשיפור ממשי ביכולת התפיסתית. לשם כך, הם בחנו את יכולתם של 20 משתתפים לזהות רצף מספרים מהבהבים בקצבים משתנים. ככל שהקצב גבר, המספרים החלו "להימרח" זה על זה – עד שלבסוף כמעט שלא ניתן היה לזהותם.

בהמשך, עלו המשתתפים למגדל גבוה וקפצו ממנו בנפילה חופשית לתוך רשת ביטחון. במהלך הנפילה, הוצגו בפניהם מספרים מהבהבים בקצב מהיר מעט מעבר לסף הזיהוי שלהם, מתוך הנחה שאם אכן חלה האטה בזמן ויכולת התפיסה מתחדדת – כפי שמדווחים אנשים רבים שנקלעו למצב חירום – הם יצליחו הפעם לזהות את המספרים.
התוצאות הצביעו על פער מעניין. אף שהמשתתפים דיווחו בדיעבד כי הנפילה "נמשכה המון זמן", והעריכו את אורכה בכ-36 אחוז יותר מהזמן בפועל (שהיה כ-2.5 שניות), לא נמצאה כל עדות לכך שיכולתם לזהות את המספרים השתפרה. במילים אחרות, התחושה הסובייקטיבית של התארכות בזמן לא לוותה בשום שיפור מדיד בתפיסה החושית או במהירות העיבוד המנטלי.

מסקנתם של החוקרים הייתה שתחושת האטת הזמן בעת אירוע מפחיד נובעת לא מהאצה ממשית בתפיסה החושית או בקצב עיבוד המידע, אלא מעיבוד זיכרון עשיר יותר לאחר המעשה. כלומר, כיוון שאנחנו זוכרים את האירוע לפרטי פרטים – נדמה לנו בדיעבד שהוא נמשך זמן רב יותר. לטענתם, מדובר באשליית זיכרון ולא בשינוי אמיתי בתפיסת הזמן בזמן אמת.

ד"ר טיילור, לעומתם, חולק על המסקנה הזו. לדבריו, הניסוי נערך בתנאים מבוקרים – נפילה לתוך רשת ביטחון – כאשר המשתתפים מודעים לכך שאינם בסכנה ממשית. לעומת זאת, במצבי חירום אמיתיים, שבהם קיימת סכנת חיים מוחשית, הגוף והמוח מגיבים בצורה דרמטית יותר, והתפיסה משתנה באופן מהותי – דבר שלדבריו בלתי אפשרי לשחזר במלואו במסגרת ניסוי מבוקר.

טיילור מציין כי אנשים שחוו "התרחבות זמן" אמיתית מדווחים לעתים קרובות על תחושת מעבר למצב תודעתי אחר, כמעט כמו חצייה לשער בלתי נראה: "זה כמו ספינה העוברת משפך נהר אל תוך האוקיאנוס הרחב", הוא כותב. "זו חוויה שמביאה עמה תובנות חדשות על מהותנו כבני אדם ועל היכולות הפוטנציאליות שלנו".

אחד הדיווחים החזקים שהוא מביא הוא של דאג סקוט, ממטפסי ההרים הבולטים של המאה ה-20. ב-1992 חווה סקוט נפילה עצומה בהרי ההימלאיה, מגובה של מאות מטרים. "מצאתי את עצמי מתבונן על כל מה שחוויתי, כאילו מתוך בועה", הוא סיפר. הוא לא חש פחד או כאב, אלא התפלא מהחוסן של גופו. את תחושת התנועה האיטית והשלווה שחווה במהלך הנפילה השווה לריחוף נינוח בתוך כדור פורח.

בניגוד לתזות המקובלות, המייחסות את תחושת האטת הזמן ל"אשליית זיכרון" או לעלייה בקצב הפעילות הגופנית, ד"ר סטיב טיילור מציע פרשנות שונה. "אני סבור שהמפתח להבנת חוויית התרחבות הזמן טמון במצבי תודעה משתנים", הוא כותב. לדבריו, הלם פתאומי – כמו זה שמתרחש במהלך תאונה או אירוע חירום – עשוי לשבש את המנגנונים הפסיכולוגיים הרגילים, ולגרום לשינוי חד, לעתים קיצוני, במצב התודעה.
טיילור מזכיר בהקשר זה את הפסיכולוג ויליאם ג'יימס, שטען כי המציאות כפי שאנו חווים אותה ביום-יום אינה בהכרח המציאות במלואה, אלא גרסה מסוננת, מוגבלת ומותאמת לצרכים התפקודיים שלנו. במצבים של תודעה חריגה – כמו חוויות מיסטיות או חוויות סף-מוות – מדווחים אנשים רבים על תחושת זמן שונה לגמרי, מרחבית ורחבה יותר, כאילו גבולות התודעה "נפרצו".

על סמך תיאורים אלה, מציע טיילור לראות גם את חוויות "התרחבות הזמן" כמצבים של תודעה מורחבת – לא כתעתוע או אשליה, אלא כגישה זמנית לדרך אחרת, עמוקה וצלולה יותר, לחוות את המציאות.

קצת בדומה לחוויה מיסטית המתרחשת לאחר ישיבה ממושכת במדיטציה, ד"ר טיילור מסביר כי גם ספורטאים ואנשים החווים האטה בזמן נכנסים למצב של סופר-ריכוז, או כפי שהוא מכנה זאת – "סופר-התמסרות". מדובר במצב תודעתי של ריכוז עמוק, יציב ועוצמתי, שבו "האדם ממקד בהדרגה את מחשבותיו ונכנס לרבדים עמוקים יותר של שקט פנימי ותחושת רווחה".

אתלטים שתיארו חוויות כאלה סיפרו שלעתים היו כה מרוכזים במה שעשו, עד שלא היו מודעים כלל למה שמתרחש סביבם. גם כשהופיעו מול קהל עצום, הם חוו תחושת שלווה עמוקה, שקט פנימי וריכוז מוחלט – כאילו כל עולמם הצטמצם לרגע אחד, למעשה אחד, לנשימה אחת.

שחקנית הטניס האמריקנית בילי ג'ין קינג, מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בתולדות הטניס, תיארה מצב של ריכוז קיצוני וייחודי, שבו היא חשה מנותקת מכל מה שאינו הכדור והמחבט. "זה כאילו הייתי שם בחוץ לבדי", כתבה בספרה. "הייתי מודעת למה שהיריבה שלי עושה, אבל באופן מנותק ומופשט – כמו צופה מהחדר הסמוך […] הריכוז שלי היה כה מושלם, שזה הרגיש כמעט כאילו אני מרחפת מעל הסערה שבמגרש, במקום של רוגע ושלווה מוחלטת"‏

במצבים כאלה, היא מספרת, החוויה החושית מתעצמת בצורה יוצאת דופן: "אני יודעת בדיוק איפה הכדור בכל חבטה, והוא תמיד נראה גדול וברור, כמו כדורסל – עצום כל כך, שלא הייתי מחטיאה גם אם הייתי מנסה. יש לי שליטה מוחלטת במשחק: הקצב מדויק, התנועות זורמות והכול נמצא באיזון מוחלט".

ד"ר טיילור מצביע על פער מהותי הקיים כיום במדע בין הגישה ה"רשמית" והמקובלת – הגורסת שהתודעה, כלומר החוויה הסובייקטיבית שלנו, היא תוצר בלעדי של פעילות מוחית לבין שורה של עדויות המציעות אפשרות שונה – שהתודעה אולי אינה תלויה לחלוטין במוח, או שלפחות יש לה מימד שמעבר למה שאנו מבינים כיום.

כדוגמה לכך הוא מביא מקרים מתועדים של אנשים עם נזקים מוחיים חמורים, או כאלה שחסרה אצלם רקמת מוח בשיעור קיצוני – ועדיין מתפקדים כבעלי תודעה רגילה לחלוטין. מקרה אחד בולט הוא של רוג'ר, סטודנט מצטיין למתמטיקה באוניברסיטת שפילד, בעל IQ גבוה של 126, שניהל חיים רגילים לחלוטין. רק כאשר עבר סריקת CT במקרה, התברר כי יש לו ממצא חריג במיוחד: במקום העובי התקני של כ-4.5 ס"מ של רקמת מוח (הנמדדת בין חדרי המוח לגולגולת), נמצאה אצלו שכבה דקיקה בעובי של כ-1 מילימטר. כל שאר הנפח היה מלא בנוזל מוחי שדרתי – ממצא שלא שיקף כלל את תפקודו הקוגניטיבי התקין.

לדברי ד"ר טיילור, "הניסיון למצוא את 'המתאמים הנוירונליים של התודעה' – כלומר את הקשרים הברורים בין פעילות מוחית מסוימת לבין הופעת התודעה – הסתיים עד היום בכישלון". הוא מבקר גם את המאמץ רב השנים למפות רגשות וחוויות לאזורים מוגדרים במוח. "למרות ההתקדמות במדעי המוח", הוא כותב, "עדיין לא הצליחו מדענים לזהות קשר חד משמעי וברור בין רגש או תחושה לבין תהליך מוחי מסוים".
לטענתו, הכשלים האלה עשויים לרמוז על כך שהתודעה אינה רק תוצר של פעילות מוחית, אלא אולי קיימת ברובד שונה ונפרד, שטרם נחשף או הובן במלואו.

ד"ר טיילור מודה בכנות שאין בידו הסבר חד משמעי לשאלה מה מאפשר לאנשים מסוימים להגיע לרמת ריכוז קיצונית שגורמת לחוויה של האטת זמן. עם זאת, הוא מציע השערה: לכל אחד מאיתנו קיימת "מערכת העצמי" – מנגנון תודעתי המסמן את הגבולות בין ה"אני" לבין העולם החיצון, ומקנה לנו תחושת זהות נפרדת, של קיום בתוך גוף ובתוך מוח מוגדרים.
לדבריו, במצבים מסוימים ניתן לערער את "מערכת העצמי" כמו למשל, בעקבות טראומה, ריכוז עמוק או חוויה קיצונית – ולהיכנס למצב תודעה חריג שבו תחושת העצמי מיטשטשת או אף מתפוגגת לגמרי. במצב כזה משתנה גם חוויית הזמן באופן דרמטי: הזמן יכול להיתפס כבלתי קיים, כנעצר, או כמתרחב ללא גבול.

נהג המרוצים הבריטי מארק יוז תיאר את התחושה הזו במילים יוצאות דופן: "הייתה לי תחושה שאי אפשר לטעות בה – של להיות מחוץ לגוף שלי. אולי זה לא נמשך הרבה זמן, אבל זה הרגיש כמו נצח. זה נשמע מוזר, אבל זה הרגיש כאילו אין לזה קשר לזמן […] לא לזמן אמיתי. […] הרגשתי שאני יכול לחזור אחורה, לנתח, להתבונן. הייתה לי תחושת שליטה מוחלטת – כאילו שום דבר לא עוצר אותי"‏.